איפה פה הבעיה? השבוע הגדול של רונאלדו, והתשובה האמיתית

המלצה חמה: כתבו בגוגל את מילות החיפוש כריסטיאנו רונאלדו ו"problem" ועלעלו בתוצאות מהתקופה האחרונה, במיוחד מהשבוע שבין התבוסה של מנצ'סטר יונייטד לליברפול לניצחון שלה על טוטנהאם. מתברר שכל הבעיות של יונייטד היו בעיקר בגלל איש אחד: רונאלדו פוגע במשחק הלחץ כי הוא לא רודף אחרי בלמי היריבה. הוא לא נע מספיק, יוצר בור במרכז המגרש, לא מאפשר לצעירים לידו לפרוח. הוא רק מחכה לכדורים ברחבה בסגנון מיושן, הוא סמל לרכש בלי תוכנית, כוכב שעבר זמנו, כבר אין מקום לחלוצי 9 כאלה. כמה ביקורות, כמה השמצות, כמה אנרגיות על כדורגלן אחד.

ולא מדובר בסתם אוהדים רנדומלים, אמוציונלים, שנסחפים אחרי הרגש ומרשים לעצמם לברבר בחוסר אחריות. מדובר בפרשנים "מכובדים", או לפחות כאלה שמופיעים בערוצים מרכזיים באנגליה, בעיתונים גדולים, שחקני עבר ומאמני עבר, כל כך הרבה אנשים שלכאורה אמורים "להבין" בכדורגל, להכיר את המשחק ואת הדמויות, את המטוטלת שלו, ועדיין סבורים שרונאלדו הוא בעיה. באותם רגעים הייתה תחושה שזה נכון. שייתכן שעבר זמנו, שהוא מקבל קרדיט מוגזם. ימים שלמים, ארוכים מאוד, מלאי מתח, אדם חי בתחושה שרונאלדו כבר לא פוגע, שהוא למעשה צרה צרורה. ואז הגיע הוולה המושלם מול טוטנהאם.

מעבר למיומנות המקצועית בכיבוש השער הזה, מעבר לביצוע הפיזי, להנפת הרגל והתזמון והבעיטה, צריך לזכור את הסיטואציה. את הלחץ. יונייטד נראתה מפורקת. סולשיאר כבר היה בחוץ. פרשנים תהו למה רונאלדו שוב פותח. אבל כלב הציד הזה, הוא תמיד רעב. לכבוש, להוכיח, לעצבן אתכם, לסמן שהוא פה. אז הוא בורח למגן שלו, מפנה את עצמו, עין אחת תמיד פוזלת לשער, עין שנייה על השומר, עין שלישית על המוסר. המון צעדים קטנים ומהירים, דואג שהוא לא בנבדל, וכמובן שתי עיניים על הכדור, תמיד. הכדור מגיע לכיוונו, והוא לא מהסס. בום. גול.

למה שיהסס? בגלל הפרשנים שאמרו שהוא "בעיה"? אין לו זמן לזה, יש לו משימה קדושה, לכבוש. הוא באזור השער, אז הוא חייב לבעוט מהר, כי זו לא רק המהות שלו, אלא של המשחק. מה פתאום שיעצור ויתמהמה, חבל לפספס הזדמנות לגול. אז הוא מכין את הגוף, ובועט. יורה. והכדור כל כך חד ומדויק לפינה הרחוקה, עד שאדם קולט שזו בעיטה שרוב שחקני יונייטד לא מסוגלים לנפק אפילו באימון, בלי לחץ של משחק – ולמרות זאת אף אחד מהם לא מוגדר כ"בעיה".

ברגע הזה הכול שוב משתחרר. ביקורות של שבוע שלם נמחקות, נשכחות, מתאדות באוויר. הכל נראה שוב מגוחך. התגובה לגול הזה היא בעיקר צחוק גדול. "אה, איזה גדול הרונאלדו הזה!". יותר משאדם נהנה מהביצוע, הוא מתמוגג מהדמות. מההתפתחות בעלילה. מהשואו, ההצגה, תיאטרון חלומות. מהניצחון הקטן של האיש שהדהים אותו כל כך הרבה פעמים, ומצליח להדהים אותו שוב. כמה נפלא הוא כריסטיאנו, כמה כיף איתו, איזה קארקטר. ואתה כועס על עצמך – למה בכלל פקפקתי בו, למה הקשבתי להם, אז מה אם הם צדקו. איך הוא שוב ענה להם, השתיק אותם, כמה שנים כבר מחכים לנפילה שלו, והוא כבר בן 36 וזה עוד לא קורה.

אחר כך הוא מוסיף בישול גדול לקבאני. בדרך גם נפסל לו שער, עוד הזדמנות קטנה שהפציץ בנגיעה אחת לחיבורים. ביום שלישי הוא נגד אטאלנטה. יונייטד בפיגור פעמיים, רונאלדו משווה פעמיים. מציל את הקבוצה, עוד פעם. השער הראשון בהתקפה מושלמת, השני בבעיטה מושלמת. תוספת הזמן, המשחק נראה גמור, אבל כריסטיאנו שם, לא מוותר, אורב, מאמין, רק תנו לו צ'אנס, עוד בעיטה אחת, אחרונה חביבה, והוא יהיה מוכן. הכדור יעבור בין כל ההגנה, בין המון רגליים ועיניים ופרצופים משתאים, העיקר שינחת במקומו הטבעי. הפעם רונאלדו כבר חוגג עם פרצוף עצבני, של מאורי בריקוד "האקה". איפה אתם עכשיו, אה? איפה האנשים שהתלוננו שהוא לא עושה לחץ על הבלמים? מישהו עדיין סבור שדווקא הוא היה הבעיה של יובנטוס?

כמה פעמים זה כבר קרה לו בקריירה. כמה פעמים השמיצו אותו וביטלו אותו. כמה שנים הוא כבר קורא שהוא מעבר לשיא, שהוא "בעיה". כמה פעמים הוא עולה במוטיבציית שיא, להשתיק את כולם. כמה שנים כבר נראה שהוא מתקרב לסוף, בזמן שהוא שומר על קצב כיבושים שרוב הכדורגלנים חולמים עליו. זו תבנית חוזרת, שלא נמאסת, בטח שלא משעממת: יש לו דעיכה קלה, פרשנים חוזרים לבקר אותו על האנוכיות (שהפכה אותו למה שהוא), והוא מגיב עם גולים מכריעים. מעבר ליצר הנקמה הקטנוני, יש פה גם תחושה מרגיעה ומנחמת, של ביטחון. שהחיים נמשכים כסדרם. לך ישר, תהיה סבלני, תאמין, תעבוד, תרוץ, תבעט, תהיה כריסטיאנו, וזה יסתדר.

על הדרך, רונאלדו מצליח להשתיק (גם אם לרגעים קצרים) דיונים טקטיים מייגעים על כדורגל. על חלוצים שחייבים להשתתף במשחק הלחץ, על איך ההגנה מתחילה מההתקפה, על כדורגל מודרני ומקומו של חלוץ 9. כולם אוהבים לדבר על מערכים, על השיטות של קונטה, ההשפעה של פפ וקלופ, החשיבות של אנגולו קאנטה, ושוכחים את המהות, את הבסיס, את הפנטזיה של כל ילד בשכונה, את מה שמקפיץ אוהדים, אתה מה שמביא נקודות: גולים. והנה כדורגלן שלא יודע לעשות כלום מלבד לכבוש. הענף הגיע למצב מגוחך, שלפעמים מאשימים אותו שזה הדבר היחיד שיש לו בראש, כאילו יש מטרה אחרת, חשובה יותר.