אז מה אתה תזכור מהקריירה שלך, גארת'? על הפער בין בייל בריאל ובנבחרת

תתפלאו, אבל הרבה גברים מרגישים בגיל 40 שהגיעו לשיאם. זה לא זקן כמו שזה נשמע. מבחינה גופנית מצבם טוב מתמיד (הם התחילו לקום מוקדם בבוקר ולצאת למרתונים), מבחינה כלכלית מקצועית מצבם ומעמדם השתפר, ונדמה שגם מבחינה רגשית הם מתייצבים ונהיים מפויסים יותר לקראת החצי האחרון של חייהם. אצל כדורגלנים (וספורטאים מקצוענים באופן כללי) המצב שונה ומורכב בהרבה. השבוע שוחחתי עם כדורגלן עבר שחגג יום הולדת 40, וניכר עליו שהוא מבולבל. יותר מהכל, הוא מרגיש שחייו בדעיכה. שהוא זקן. ששיאו מאחוריו.

לא רק קריירה קצרה יש לחבר'ה האלה, אלא גם מסלול חיים לא שגרתי. מגיל ילדות מכינים אותם להגיע לשיא בגיל 30-25, ואחר כך זה פתאום נגמר. בזמן שאדם רגיל מתפתח לאטו ואף משתבח, הם נותרים בגיל 40 בתחושת תלישות. במקביל להסתגלות לחיים האמיתיים, הם במידה רבה בשלב הסיכומים: מביטים לאחור, מבינים כיצד לקחו את הקריירה המיוחדת שלהם כדבר מובן מאליו, מתחרטים על טעויות, נזכרים בכישרון, בכושר הגופני, במגרשים המלאים, ותוהים למה לא התענגו על כל רגע, כל עוד הלוקסוס הזה נמשך.

עוד מעט גם גארת' בייל יפרוש, איך הוא עצמו יסתכל על הקריירה שלו במבט לאחור? אין ספק שיהיו לו הרבה סיבות לגאווה. למשך תקופה ארוכה הוא היה הכדורגלן היקר בעולם, ולא במקרה. במיטבו הוא היה טכני, חזק, מהיר, אפקטיבי. הוא יזכור שיאים רגשיים ומקצועיים. שערים נפלאים, שורה מרשימה של תארים. רגעים גדולים בנבחרת, חצי גמר יורו עם ויילס, גאווה לאומית אמיתית. אבל הוא גם יצטרך לחיות עם הידיעה שיכול היה להוציא יותר. שבחלק גדול מדי של הקריירה שלו, הוא היה מושא ללעג. סמל לאכזבה. שהתעסקו בפארסה שלו בריאל מדריד, בפרצופים שהוא עושה על הספסל, במאמנים שלא רצו לתת לו הזדמנות. אולי הוא עכשיו עוד לא מזהה את זה, אבל ייתכן שבקרוב ירגיש צביטה.

לא צריך להיסחף אחרי התקשורת הספרדית המתלהמת, עם הכתבה שכינתה את בייל "מוצץ דם". אומנם בייל התייחס לזה בהרחבה ויצא נגד אלימות בתקשורת, אבל לא זה צריך להיות הסיפור, לא מעניין מה העיתונאים אומרים. גם לא באמת חשוב מהי התחושה הכוללת בקרב אוהדים בכל העולם. חשוב רק מה בייל מרגיש עם עצמו, ואיזה סיפור הוא מספר לעצמו. סביר להניח שהוא מאמין שזאת לא אשמתו. הוא חושב שהקהל במדריד כפוי טובה. שהתקשורת בספרד אלימה, נקמנית ולא מקצועית. הוא סבור שהמאמנים התנכלו לו, וחבל. הוא מזכיר שלמעשה זכה ב-14 תארים בריאל מדריד, כולל ארבע זכיות בליגת האלופות, עם לא מעט שערים מכריעים.

אבל אירועי השבוע האחרון פוגעים בנראטיב הזה. בייל שיחק רק כשעתיים של כדורגל בחצי השנה האחרונה. יש לו רק שתי הופעות בריאל מדריד מאז פגרת הנבחרות האחרונה בנובמבר. ריאל הייתה זקוקה לו בקלאסיקו האחרון, אבל לפניו הוא התלונן על כאבי גב. אפשר כבר היה להניח שמדובר בשחקן גמור, אבל אז, כמה ימים אחרי זה, הוא כובש צמד אדיר במדי ויילס מול אוסטריה בפלייאוף המונדיאל. שוב נראה חד וקטלני. ויותר מזה, אחרי המשחק הוא מבהיר: "עבור הנבחרת שלי ארוץ עד שאתמוטט". הפער הזה הוא בלתי סביר. זה מוציא אותו רע.

אפשר לבקר את קרלו אנצ'לוטי ואת ריאל, שלא יודעת להוציא מבייל את הפוטנציאל שלו, שלא נותנת לו מספיק דקות, שלא גורמת לו לרצות "לרוץ עד שיתמוטט", כמו שאמור להיות. אבל זו לא התנכלות מכוונת. האמת היא שאנצ'לוטי היה שמח לקבל את בייל של הנבחרת. גם זידאן בשנה שעברה היה שמח לקבל שחקן שעולה עם רעל בעיניים. במקום זה הם קיבלו בייל חסר מחויבות, שעושה פרצופים על הספסל, שאשכרה מתלבט אם לקחת הצעה מהליגה הסינית, שצוחק עם הזאר כשהקבוצה מובסת, שמתלונן על פציעות כדי לשמור את עצמו לנבחרת.

כסף זה נחמד וחשוב. 600 אלף יורו זה הרבה. זה מנחם, אבל לא משקיט קולות פנימיים. ובקרוב יהיה שקט. אחרי שישחק גולף ויחזור הביתה, יתחילו המחשבות הטורדניות. הזיכרונות יצוצו ויעלו. הוא ייזכר באימונים, שבהם לא מספיק השקיע. בכל המשחקים שבהם יכול היה לשחק, אבל פספס בגלל זלזול. את כל השבתות המדהימות האלה, לעיני רבבות אוהדים בסנטיאגו ברנבאו, שבהן סתם התייבש על הספסל במקום לתת את המיטב שלו. לכן דווקא ההצגה שלו במדי נבחרת ויילס השבוע אמורה לתסכל את בייל. להרגיז אותו, להוציא אותו מכליו. לגרום לו לזעוק – איזה פספוס, איזה שטות עשיתי.