אולסי פרי בריאיון אישי: "איך יכול להיות שאיבדתי רגל בגלל כוס תה?"

"החיים שלי כבר לא אותו דבר, ואני מרגיש את זה בכל פעולה". "החברים ממכבי תומכים בי כלכלית". "אני רוצה שמישהו ייקח אחריות על מה שקרה לי". "הסיוטים מהילדות מלווים אותי בלילות". כוכב העבר לומד ללכת ומסרב להישבר. בגיל 73 הוא מוכן סוף סוף להתמסד

(גודל טקסט)

אולסי פרי יחגוג את ראש השנה בחיק משפחתו. בין התפוח בדבש לרימון, הוא ייהנה מהמאכלים האהובים עליו, שמסגירים את המורכבות והגיוון בחייו – מצד אחד גפילטע פיש עם חזרת, ומצד שני טבית (חמין עיראקי). ליד השולחן יותירו עבורו מקום ריק, והוא יגיע אליו בכיסא גלגלים, יחד עם העובד ההודי גוטם שצמוד אליו בכל שעות היממה. אולי אולי, אם ירגיש טוב, ישתמש ברגל התותבת שבעזרתה הוא מתהלך מאז נקטעה מחצית מרגלו הימנית.

"החיים שלי כבר לא אותו דבר", הוא אומר בכאב בריאיון מיוחד לוואלה! ספורט. "אני מרגיש את זה בכל פעולה שאני עושה. כשאני הולך, עומד, יושב, מדבר. אני מרגיש כמו תינוק שלומד לעשות את הצעדים הראשונים שלו. אין לי שיווי משקל, אני מחפש עדיין את האיזון. הכל שונה. קשה לשים ולהוריד את הפרוטזה. לפעמים אני יכול ללכת חצי יום, ולפעמים מתחיל להתנשף אחרי 15-10 צעדים, בגלל הלב. בהתחלה לא יכולתי לסבול את זה, לא הצלחתי להשלים עם מה שקרה לי. איך יכול להיות שאיבדתי רגל בגלל כוס תה? זה מרגיש כל כך מיותר".

את חגי תשרי בשנה שעברה פרי לא חגג; הוא ציין אותם על המיטה בבית החולים. באותו קיץ עבר בהצלחה ניתוח לב מסובך, ואחרי ארבעה ימים – בעודו מאושפז – נשפכה עליו כוס תה רותח. הוא נכווה ברגלו, ואחרי שבועות ארוכים של סבל איום, הודיעו לו הרופאים שייאלצו לקטוע אותה מהברך ומטה.

"בחיים לא הרגשתי כאב כזה. צרחתי ובכיתי, החליפו לי את התחבושות, אבל לא טיפלו בכוויה כמו שצריך. המצב הידרדר והידרדר, הרגל נהייתה ממש ממש שחורה, ולא יכולתי לסבול את הכאבים האלה. עד שקרה מה שקרה, כעבור חודש וחצי".

אולסי פרי
"אני כמו תינוק שלומד את הצעדים הראשונים. אין לי שיווי משקל, אני מחפש את האיזון". אולסי פרי | ראובן קסטרו

אהובה אקרון, בת זוגו של פרי ב-26 השנים האחרונות, יושבת לצידו. היא שונה ממנו, אך דומה לו. שניהם מדברים בפתיחות ובכנות על מה שכואב ומציק להם. אבל בעוד הוא שומר על שקט ומתאר כמעט בשוויון נפש את הקשיים שלו, היא מלאת אש ולא מצליחה להסתיר את התסכול.

"התחננתי, בכיתי, דיברתי, צעקתי. ביקשתי שיביאו מומחה לכוויות, כי הוא צרח וזעק מכאבים, והם פשוט התעלמו", משתפת אהובה. "אפילו פעם אחת לא הגיע מנהל המחלקה או מישהו בכיר כדי לראות ולבדוק אותו, שלחו רק סטאז'רים. התרעתי ואמרתי שיש כאן משהו הרבה יותר גרוע, והם רק דחפו לו כל הזמן עוד ועוד מורפיום בגלל הכאבים. הוא היה בהזיות, לא התקרבו אליו, התעסקו בדברים הלא נכונים".

– אתה זוכר את הרגע שבו הודיעו לך על קטיעת הרגל?

"זה היה אחד הרגעים הקשים שחוויתי בחיי. הייתי בבית חולים כבר חודשיים או שלושה, הרופאים באו עם האחיות ובישרו לי שהרגל שלי גמורה. הייתי בהלם מוחלט. לא ראיתי את זה בא. היה לי קשה לקבל את זה. הרגליים שלי היו חיי, הן הובילו אותי לאן שהגעתי, נתנו לי את האפשרות לשחק כדורסל ברמה גבוהה. בזכותן הגשמתי את החלום שלי. כשהייתי בן 13 וחצי, והגעתי לגובה של 2.00 מ', החלטתי – אני אהיה כדורסלן. התאמנתי ועבדתי, בגשם ובחום, בכל מצב. ידעתי שזה כרטיס היציאה שלי מהחיים הקשוחים בניוארק".

"אני לא הופתעתי", מעירה אהובה. "אולסי לא שם לב, אבל אני ראיתי כבר את האצבעות שלו נופלות. כמו גפרורים שנשרפו. הזדעקתי כששיחררו אותו לשיקום גריאטרי, כי המצב שלו לא השתפר. פעמיים הבאתי אותו משם לחדר המיון, ואפילו לא פתחו את החבישה. רבו איתי על טופס 17. עד שיום אחד הפכתי את בית החולים, ופשוט הלכתי לאחד המומחים לכוויות. שם דברים התחילו לזוז, אבל זה היה מאוחר מדי. את הרגל כבר לא היה אפשר להציל".

אולסי פרי
"אחד הרגעים הקשים שחוויתי. הייתי בהלם מוחלט. הרגליים שלי היו חיי, ובזכותן הגשמתי את החלום שלי". פרי | ראובן קסטרו

– אחרי הניתוח, חשת הקלה מסוימת? שלא תצטרך לפחות להתמודד עוד עם הכאב?

"לא, לא ממש", מודה אולסי, "כי אז התחילה התמודדות חדשה לגמרי. היה לי קשה להתרגל לפרוטזה. אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני לא מסוגל לעשות את הדברים הכי שגרתיים. אני מתגעגע למה שהיה קודם".

– אתה כועס?

"אני לא כועס, אבל אני רוצה שמישהו ייקח אחריות על מה שקרה לי. אני לא מאמין שכוס תה גרמה לי לקטיעת רגל. אני חוזר על זה שוב ושוב, כי זה לא מפסיק להעסיק אותי. כמה פעמים ביום קורה דבר כזה, לכמה אנשים? עם זה קשה לי להשלים".

– ועל הגוף שלך אתה כועס?

"כן ולא. במידה מסוימת הגוף שלי בגד בי, אבל אני מרגיש טוב עם הדרך שבה אני מתמודד עם כל מה שקרה, ועם התמיכה שקיבלתי מהסביבה, מהמשפחה ומהחברים".

אולסי פרי ב-1980
"לא הייתי מסוגל לצפות במשחקים ישנים, בגלל איך שזה נגמר". במדי מכבי תל אביב | לשכת העיתונות הממשלתית, יעקב סער

38 שנים חלפו מאז תלה פרי את הגופייה מספר 8 של מכבי תל אביב, והוא עדיין זוכה ברחובות ליחס של כוכב. כשהוא מגיע להרצאות, כל היושבים באולם קמים לכבודו. וגם כשהוא סתם יוצא להליכה, או יורד לקניות בסופר, אנשים לא מפסיקים לעצור ולברך אותו. "תמיד קיבלתי את החיבוק הזה מהאנשים. בוודאי כששיחקתי במכבי, וגם אחרי שהשתחררתי מהכלא וחזרתי לגור בישראל. אבל עכשיו, אחרי שקרה מה שקרה לי, זה שובר שיאים. וזה עדיין מרגש אותי מאוד".

הטרגדיה וההתמודדות הבלתי פוסקת שלו ממחישות את ערך החברות שהיה במכבי הגדולה ההיא, של מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי, טל ברודי ולו סילבר, ג'ים בוטרייט ושוקי שוורץ; זו שהביאה לתל אביב את הניצחון על צסק"א מוסקבה ואת גביע אירופה לאלופות ההיסטורי ב-1977, וגם את הגביע השני ב-1981. ביום שבו השתחרר מבית החולים, אחרי שנה וחצי של אשפוז, עבר פרי עם אהובה לדירה שכורה מונגשת ברמת גן. חבריו מהקבוצה, וגם הנהלת המועדון, דאגו מראש לאבזר ולהכין אותה לקראת בואו. "השחקנים שהיו איתי, וגם מכבי עצמה, תומכים בי כלכלית מדי חודש, כי ההוצאות קפצו ואני לא יודע איפה הייתי היום בלעדיהם", אומר אולסי, ועיניו בורקות.

– בלילה, כשאתה חולם, אתה עדיין עומד על שתי רגליים?

"כן. אבל זה סיפור בפני עצמו. אני סוחב טראומה מהילדות, ועד היום סובל מסיוטים. אני צועק מתוך שינה, מכה בקירות, ממש מרביץ, פיזית. חיינו תחת חוקי הגזע. כשאדם לבן היה צועד על המדרכה, השחורים היו צריכים לעבור לצד השני. היו שלטים בכניסה למקומות: אין כניסה לניגרז, יהודים וקופים. בכל יום הייתי צריך ללכת הביתה מבית הספר במסלול שונה, כדי שלא יקרה לי משהו רע. בתיכון איבדתי ארבעה מחבריי הטובים מירי של שוטרים. חיינו בפחד, כמו באזור מלחמה".

אהובה: "הוא בפוסט טראומה, והתופעות חזרו אליו בשנים האחרונות, כשעבדנו על הסרט של חייו. לדעתי הוא לא מדבר על כל מה שהיה. ישנו עם מוזיקה בלילה, זה היה מרגיע אותו. כשאולסי נבחן ב-NBA, הוא נכנס עם חבר למסעדה ומישהי התחילה לצרוח פתאום שהם אנסו ושדדו אותה. השוטרים שברו להם עצמות, הם נעלמו לשלושה ימים. רק אחר כך השתחררו. עד היום הוא לא מסוגל לשבת במרפסת ולאכול ארוחה מול הנוף, כי בבית היה אסור לעשות את זה. מי שישב במקום חשוף כזה, נורה".

אולסי פרי אהובה אקרון
"הצעתי נישואים, אבל עוד לא קבענו תאריך". אולסי פרי עם בת זוגו, אהובה אקרון | ראובן קסטרו

– וכשעברת לשחק בישראל, הגזענות הפסיקה לרדוף אותך?

אולסי צוחק. הוא נזכר בסוף השבוע הראשון שלו בתל אביב, אחרי שהצטרף למכבי במחנה אימון באמסטרדם. בכלל, כשהוא מדבר על ימי הכדורסל, קצב הדיבור שלו עולה וההתלהבות שלו בולטת. "כמה זמן הוא לא היה ככה", מביטה בו אהובה ונהנית.

"נחתנו בארץ, ועוד לא הייתה לי דירה, אז מכבי שכרה עבורי חדר במלון שרתון הישן", מתחיל פרי את הסיפור. "טל ומיקי אמרו לי שלא נוכל להיפגש, כי הם רוצים להיות עם המשפחה אחרי שחזרו מחו"ל, אבל המליצו לי לצאת בליל שבת לרחוב דיזנגוף. אחרי ארוחת הערב, עשיתי את זה. פתאום, מלא אנשים באו אליי, התחילו לגעת בי, צעקו והתלהבו, אתה יודע, באגרסיביות הישראלית… הם דיברו בעברית, לא הבנתי מה הם אומרים. הייתי בטוח שזאת שוב אותה גזענות מארה"ב. תפסתי את המונית הראשונה וברחתי בחזרה למלון.

"למחרת, באימון, באתי לטל ומיקי. שאלתי אותם למה הם עשו לי את זה, ביקשתי שפשוט יגידו אם הם רוצים להיפטר ממני. הם צחקו עליי, ואמרו שהבלאגן הזה היה רק מאהבה, כי באותו יום התפרסמה עליי כתבה בעיתון, והאנשים ברחוב זיהו אותי והבינו שאני הכוכב החדש שהגיע למכבי תל אביב".

פרי נשאר תשע שנים במכבי תל אביב. אחרי עונה אחת קיבל הצעה מגולדן סטייט ווריורס, וכמעט הגשים את חלום ה-NBA של ילדותו, אבל נשאר בצהוב. במהלך הדרך, הוא מסכים לספר רק עכשיו, היו לו הצעות גם מהפועל תל אביב ומהפועל ירושלים. בשלהי הקריירה סבל מפציעה בברך, התמכר למשככי כאבים, וכך החלה ההידרדרות שלו; ב-1985, חודשים ספורים אחרי פרישתו, נעצר בהולנד בעוון סחר בסמים, הוסגר לארה"ב וריצה מאסר בן חמש שנים. לאחר שהשתחרר, השתקע מחדש בארץ.

"במשך שנים לא הייתי מסוגל לצפות במשחקים ישנים שלי, בגלל הדרך שבה הכל נגמר", מגלה פרי. "כל חיי עבדתי כדי לצאת מהמצב הנורא שבו גדלתי, ובסוף חזרתי אליו. אבל היום אני כבר צופה במשחקי גולד. גם מהימים שלי, וגם מהימים שבאו אחרי. יש שחקן אחד שאני מצטער שלא זכיתי לשתוף איתו פעולה, וזה אנתוני פארקר.

"אני מתגעגע לכדור, למשחקים, לתחרותיות, ואתה יודע מה? אני הכי מתגעגע לנסיעות. לזכות בגביע אירופה היה הדבר הכי גדול שעשיתי, אבל במקום השני, מיד אחריו, זו האפשרות לראות עולם בזכות מכבי והכדורסל. להגיע לאתונה, ואחרי שבועיים לפריז, ואחרי שבועיים למילאנו. בשבילי, הילד שגדל באווירה הגזענית והלוחמנית של ניוארק, זה משהו שאפילו לא העזתי לחלום עליו".

אולסי פרי טל ברודי מיקי ברקוביץ' מוטי ארואסטי
"לא יודע איפה הייתי היום בלעדיהם". עם החברים טל ברודי, מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי | מעריב, יוסי אלוני

את אהובה הכיר באמצע שנות ה-90, כשניהל סניף של בורגר ראנץ' בתל אביב והיא הייתה הבוסית שלו. "במשך 20 שנה גרנו בדירות נפרדות, וזו כנראה הסיבה שנשארנו יחד", היא קורצת. הם עוד לא התחתנו, אבל לאחרונה, סוף סוף, אולסי הציע לה נישואים.

– בגיל 73, הגיע הזמן להתמסד?

"חכה, עוד לא קבענו תאריך", צוחקים שניהם.

לפני שנפגשנו בדירתו, פרי שכב על הספה וצפה בטלוויזיה. לאחרונה הוא רואה לא מעט ספורט, ואפילו למד לאהוב כדורגל. "המשחק הזה כמעט לא היה קיים בילדותי בארה"ב. מדי פעם היו חבר'ה פורטוריקנים משחקים, אבל לא מעבר. רק עכשיו אני מתחיל להבין בזה, ואני אוהב ממש את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו".

– איפה אתה בוויכוח לגבי השחקן הגדול בתולדות ה-NBA? בניגוד לאחרים, אתה באמת ראית את כולם משחקים.

"ביל ראסל היה הווינר הגדול מכולם, ומייקל ג'ורדן הוא השחקן הכי טוב. לא היה כמוהו. היום אני צופה במשחקים רק אחרי האולסטאר, כשמתחילים להיאבק על המיקומים בפלייאוף. עד אז זה לא כדורסל".

– מי יגלם את דמותך בסרט על חייך?

"אין שאלה, דנזל וושינגטון. הוא מדהים".

אולסי פרי עם הנערות של מכבי ת"א
"אני חוזר ליד אליהו, ומצפה ממש לעונה החדשה". פרי עם הנערות של מכבי תל אביב | באדיבות המשפחה

פרי מנסה לחזור אט אט לשגרה, או לפחות למה שנשאר ממנה. הוא מקפיד לצאת להליכה יומית ("אם אני לא מצליח לקום ממש מוקדם בבוקר, אני חייב לחכות עד הערב, כי חם מדי בחוץ"), עובר שיקום יום יומי בבית החולים, אבל גם מקיים מפגשים להקרנת הסרט הדוקומנטרי שעוסק בו (להזמנות: 050-4520076). מכיוון שאינו מסוגל לשוב לעבודה מלאה, הוא משמש יועץ לדור הנערות החדש במכבי תל אביב ומלווה את השחקניות הצעירות מרחוק. "אודי רקנאטי הבטיח לו שברגע שיצליח להתנהל עם הפרוטזה, הוא יקנה לו רגל ביונית", אומרת אהובה.

בשבוע הבא, מספר אולסי, הוא יצום ביום הכיפורים. "מאז שהתגיירתי ב-1979 צמתי, חוץ מבשנה ההיא, 1985, וזמן קצר אחר כך נעצרתי ונפלתי. מאז, בכל שנה, אני חושב על זה בתחילת יום הכיפורים. אני תמיד תוהה אם יש קשר בין הדברים, ומתחרט שלא צמתי באותה שנה".

– מה אפשר לאחל לך לשנה החדשה?

"אני מאחל למשפחה שלי שתגדל. מבחינתי, הילדים של אהובה הם הילדים שלי. אני אוהב אותם ומשוגע על הנכדים. אני מקווה שהמצב במדינה ייפתר. אי אפשר להמשיך ככה, כששני חצאים בעם אחד נגד השני. חייבים למצוא פשרה בין הצדדים".

– נראה אותך חוזר העונה ליד אליהו?

"בהחלט. אני ממש מצפה לעונה הזאת. מכבי הצליחה לשמור על השחקנים הטובים, והביאה כמה חדשים. אני מאמין שהיא יכולה לעשות עוד צעד קדימה ולהגיע לפיינל פור".

מהמרכז הרפואי שיבא נמסר בתגובה: "מדובר במטופל מורכב עם מחלות רקע רבות, שהגיע אלינו כשנשקפת סכנת לחייו. בזכות הטיפול המקצועי של צוותים רפואיים רב מקצועיים בשיבא, הצליחו להציל את חייו. מומחי שיבא ממשיכים ללוות אותו ולתת מענה לכל צרכיו הרפואיים באופן המקצועי והאנושי הטוב ביותר, כפי שהיה לאורך כל הדרך".

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי