יש משחקים לגביהם אומרים שאותם פשוט צריכים לנצח ולהמשיך הלאה. לפעמים בצדק ולפעמים לא. מכבי תל אביב התייצבה אמש מול וילרבאן כשיש לה לא מעט צרות על הראש. אין ביתיות, יש מלחמה בבית, יש אי שקט שהיא מובילה בכלל ואצל חלק משחקניה בפרט, אין סגל מלא ואין מספיק שחקנים טובים. כתבתי מספיק עדין, אני מקווה. בכל זאת, שנה חדשה. באים בטוב.
אחרי שהצליחה לפגר משך דקות רבות מדי אל מול יריבתה נטולת השאיפות, קרו כמה דברים שעזרו לה לסיים את המחזור הראשון, איכשהו, כשהיא נטולת הפסדים. שזה נחמד. עדיף לנצח מלהפסיד. בהמשך, אולי, גם יגיע כדורסל סביר.
טופ סייד
משחק ההתקפה של מכבי תל אביב, המכונה הכדורסל של קטש, מבוסס על היכולת של השחקנים הנכונים לקבל את ההחלטות הנכונות בזמן הנכון. בהתקפה. ככה, פשוט. כשכולם מבינים מה שמבקשים מהם, לרבות הניואנסים הנכונים, זה ברמת ה-על כל שאלה תשובה. והכול מתחיל מהפיק אנד רול. כלומר, ממהלך שבו אחד שיודע (יענו מקבל החלטות ראשי) זוכה לחסימה משחקן גבוה (שהופך למקבל החלטות משני). הכל הכל הכל הכל מגיע משם. הכל.
רגע, תישארו איתי עוד קצת. כל מאמן כדורסל יסביר לכם שיש לא מעט פתרונות הגנתיים למשחק הפיק אנד רול. יש שואו ויש הדג' ויש פלאט ויש טראפ ויש סוויץ' ויש כל מיני מילים יפות כאלו שהמציאו כל מיני אמריקאים. בכל רגע נתון יכול להגיע פתרון הגנתי אחר, אולי גם מפתיע ומבלבל, שאותו צריכה ההתקפה לזהות, להפנים ולפתור בשניות ספורות.
וזהו בדיוק השלב שבו אנחנו מדברים על תמיר בלאט. אין (כמעט) שום פתרון הגנתי טקטי שיכול לתפוס את האיש כשהוא לא מוכן. אין (כמעט) שום פתרון הגנתי טקטי שהבן של בלאט לא ידע להפוך ליתרון עבור ההתקפה. וילרבאן, היריבה הראשונה לעונה החדשה, זרקה לעברו לא אחת פתרון הקרוי טופ סייד, שיש המכנים אותו טאפ סייד ויש הקוראים לו בכלל ICE. בקיצור נמרץ, ניסו לכוון אותו לצד אחד של המגרש. יופי של רעיון חבר'ה, שלא הזיז לבלאט ולו שערה אחת מפדחתו הצפופה ומלאת הג'ל. מכוונים אותו הצידה? היידה, מסירת הקפצה לכל מיני סורקינים באזור העונשין. ואם זה לא עובד בפעם הראשונה, אז היידה, תנועה מהירה שלו בחזרה אל עבר הכדור וסנופי דיסקו. כזה.
התובנה אליה הגיעו ויגיעו מרבית היריבות הבאות של אלופת ישראל, בכל הנוגע לבלאט, לא תהיה קשורה לטקטיקה הגנתית. היא כן תהיה קשורה לרמת הפיזיות שתופעל על הרכז הראשון של קטש. אבל זה יקרה בעתיד. בעבר הקרוב, קרי משחק מספר 1 של עונת 2024/24, חזינו בתצוגת על של גאון כדורסל. כפיים.
הגנה זה לחלשים
אל תאמינו לכל מיני מצקצקים שינסו לספר לכם שקטש לא מבין, תאורטית, בהגנה. או לכאלו שיגידו לכם שהייתה בעיה טקטית נקודתית הגנתית אמש באולם הלא ביתי אשר בבלגרד. שהיו יותר מדי חילופים או שלא היו מספיק חילופים או חילופים משולשים או כל מיני אלמנטים גאומטריים אחרים. הבעיה האחרונה של הצהובים בכל הנוגע לצד שבו לא מתקיפים נוגעת לענייני טקטיקה. הבעיה האמיתית קשורה לענייני ליהוק וגישה.
ליהוק, כי בסגל הזה, בהגדרה, יש שחקנים דומיננטיים שלא טובים בזה.
גישה, כי ככה זה לעיתים אצל מלכות יופי. כאשר מקדשים כל כך אסתטיקה, יופי, חופש וכיף, זה בא לעיתים על חשבון ציפורניים ושריטות. בשנים האחרונות, כשזכיתי לצפות במשחקים לצידו של החבר גור שלף, חייכנו רבות האחד אל השני בכל פעם שאיזה שחקן ספסל בצהוב עלה והתחיל להפריח כל מיני טריצות אל חלל האוויר, כאילו כלום. אתמול, למשל, היה זה החבר החדש וויל ריימאן שפתאום מצא עצמו על הפרקט במחצית השניה, קיבל איזה כדור מבחוץ ואמר לעצמו שדווקא מה זה בא לו לתת בשלשה. איזה כיף. וזאת, בעוד החבר שלף נזכר בכל מאמניו לאורך הקריירה, אשר בשלב זה היו משליכים את החצוף אלי ספסל במקרה הטוב ומריקים לעברו במקרה הרע.
וכשהכל כל כך כיף, למה להרוס עם דברים שלא? מכבי תל אביב של עידן קטש, באופן יציב ושיטתי, היא קבוצת הגנה רעה עד רעה במיוחד. שברגעיה הטובים נשענת על סטופרים הגנתיים טובים (למשל בולדווין), על אתלטיות מבפנים (ניבו) שמחפה על החורים החוזרים ועל נטילת סיכונים הגנתיים מסוימים שמובילים לחטיפות. הגנה קלאסית, יסודית ובריאה זה לא. כי חטיפות (או חסימות), בהגדרה, לא תמיד מלמדות על איכות הגנתית.
במשך מחצית שלמה ועוד קצת, הפגינו בפנינו השחקנים בצהוב, הגנתית, כיצד הם מאפשרים לקבוצה הבינונית להחריד שמנגד להריץ תרגיל ולהגיע לפואנטה כמעט מדי התקפה. שזה לא טוב. וזה בא לידי במיוחד במחצית הראשונה מול סנטר גדול ומנוסה דוגמת ג'ופרי לברן, שהדבר היחידי שכמעט עצר אותו לרגע היה פרצי הצחוק שאחזו בו עת זיהה שוב ושוב כל מיני בלאטים שמנסים לשמור עליו לאחר עוד חילוף הגנתי כושל. על כל פעם שבה הגיעה עזרה או הגיע חילוף או חילוף משולש וכו וגו ודו, כשהדבר נעשה בצורה רכה או איטית מדי, היה שם איזה פאריס לי או דה קולו, אחד שיודע לרכז ולקבל החלטות, בפעם האחרונה שבדקתי, שמצאו לכך פתרון מהיר.
מכבי תל אביב הגיעה אל סף הפיינל פור בעונות הקודמות כשהיא רוויה בעיות התקפיות, אבל מובלת בידי קו אחורי התקפי אדיר. עם כל הכבוד לתמיר בלאט, ויש המון, השנה יש לנציגתנו המשוריינת סגל מוכשר פחות, ולא במעט. ואם הקבוצה החדשה הזאת לא תשמור טוב במעט, אז לא רק מהפיינל פור אפשר יהיה לשכוח השנה, אלא גם מהפלייאוף פינת הפליי אין.
חילופים
7 דקות פלאס אל תוך הרבע הראשון ומכבי כבר הציגה לראווה חמישה מחליפים ששיחקו במקביל, במעין הומאז' לא ברור לחילופים החברתיים שערך דדאס בבולגריה יומיים לפני. עודד קטש הרגיל אותנו, במיוחד בעונה האחרונה, לכך שהוא פתאום ממציא כל מיני חמישיות שלא קשורות לכלום, ו-וואלה, הרבה פעמים זה עובד. לא ברור איך, אבל עובד. ולא, זה לא עבד במהלך המחצית הראשונה.
מצד שני, את המשחק המסוים הוא ניצח, בעיני, דרך חילופים ודרך השחקנים בהם בחר בסיום. ג'ון דיברתולומיאו שיחק פחות מ-4 דקות במחצית הראשונה, בעיקר בציוות ראשוני אל מול דה קולו. את המשחק הזה הוא סיים עם מעל 18 דקות, כלומר שיחק כמעט לאורך כל המחצית הקובעת. והיה שותף לשני ארועים שעשו הבדל. אחד מהם הוא השלשה שדפק מהפינה לאחר יציאה מחסימה פלאס פיק אנד רול של בלאט. השני הוא שתי חטיפות שרשומות על שמו. מכבי תל אביב חטפה אתמול 4 כדורים יותר מאשר יריבתה. זה, בתכלס, מה שעשה אתמול את ההבדל בין הפסד לא מתוכנן לבין משחק שלאחריו נושמים לרווחה.
הגבוהים המצטיינים של מכבי אתמול היו ריברו והורד. את המשחק בחר קטש לסיים בהרכבים נמוכים, בהתחלה עם ריברו לבד ואח"כ עם הורד בגפו. מהצד השני, לקח למאמן הצרפתי פופה הרבה יותר מדי זמן להגיב, כשהוא נשאר מהצד השני בהרכב סופר גבוה עם לוברן ובלאק ביחד. ככה, פופה, מפסידים משחק. ככה, עודד קטש, מנצחים.
האם אפשר ללמוד מהנצחון הזה לקראת הבאות? אם אני מכבי תל אביב, אני מקווה שהתשובה שלילית.
שש נקודות לסיום על חמש החלטות של חמישה רכזים
* 1. לקרוא מהלך אחד קדימה. יש הטוענים שרכז טוב רואה צעד אחד לפני כולם. קורא מהלך אחד קדימה וכל מיני משפטים כאלו. דומה שהעם היושב בציון התברך בימים אלו בבציר משובח במיוחד בעמדה מספר 1. באיזה שלב של הקריירה נמצא כל אחד מהם ומה זה מלמד על מה שהחליטו עד כה? אהה, בואו נראה.
* 2. בלאט – יש הטוענים שניהול מו"מ עם הפמליה של תמירי מקביל לנסיון לחצות כביש סואן בשיא הקיץ כשאתה חנוט בחליפת שלושה חלקים אבל נטול נעליים. זה לא נעים, זה די כואב וזה עלול להסתיים בתאונה. אבל זה מהצד של הקבוצה. ניהול הקריירה מהצד של הבן של בלאט, SO FAR, שווה מחיאות כפיים נפרדות. העלם ליהטט לו בין קבוצות שונות בארץ הקודש, אח"כ צבר נסיון יורוליג בחוג אשר בברלין, ולבסוף מצא מקומו עם המאמן המושלם עבורו. וכיף לו. בינגו.
* 3. מדר – מי שהוכרז עד ממש לא מזמן כרכז הראשון של נבחרת ישראל נסק אל על, וגם זה עד ממש לא מזמן. הוא נבחר בדראפט, הוא עבר לשחק אצל ז'לקו והמשיך איתו לליגה השניה בטיבה בעולם, אח"כ דפק אקזיט בואכה תרגיל מבריק או מסריח ו-וואחד קופה אצל פנר בטורקיה. או אז הגיע שאראס, ואז נעלמו דקות המשחק, ועכשיו באיירן – וכרגע גם בלי דקות משחק. ולא נראה שכיף לו. לא נראה שכיף לו בכלל. כמה מזה נובע מההחלטות שלקח עד כה? כנראה שלא מעט.
* 4. שרף – בן שרף הלך בעונה שעברה לקרית אתא, אחרי שוידא מראש שהם יביאו לקו האחורי זר אחד פחות, כלומר – מעשית – הבטיח לעצמו דקות משמעותיות ודומיננטיות אצל שרון אברהמי. ופרח אצל הקבוצה המשוגעת למדי שהוקמה שם. ואח"כ יכול היה ללכת לכאן או לשם, אבל בחר להגיע לאולם, קבוצה שגם משחקת ביורוקאפ וגם בונה עליו, בהגדרה, כאיש שלה. וכמה שכיף לו עד כה, בדרך הבטוחה ללוטרי ולליגה של דני אבדיה.
* 5. מאייר – וואלאק, עומר מאייר ניצב הקיץ בדיוק באותה נקודת החלטה של בן שרף, עם אופציה ללכת לקבוצה החדשה של אותו שרון אברהמי, בסיטואציה דומה/ מקבילה/ זהה. ובחר להישאר במכבי תל אביב של קטש, עם סיכוי קלוש במקרה הטוב להפוך לשחקן משמעותי ביורוליג וסיכוי לא ברור להפוך לשחקן טופ רוטציה במשחקי הליגה. אז נכון שקואץ' קטש דורש ובאמת מאמין שכדי להתפתח צריך להיות בקבוצה הנכונה ואצל המאמן הנכון, גם במחיר של היעדר דקות משחק, אבל הדיעה שלו בנדון היא די חריגה. האם כיף למאייר? האם צדק כשויתר על המסלול של בן שרף? נו, נעקוב בעניין.
* 6. יעקב – עוד שחקן נבחרת ישראל, שכבר קיבל דקות יורוליג משמעותיות בהמשך לבחירת החלטות מבריקה כבר בשלב מוקדם של הקריירה, הוא נועם יעקב. ששמע את התכניות של הבוס האדום החדש פלאס את הכסף שהוא מביא כנדוניה, ואמר לעצמו שפייר, דווקא מתאים לי להיות הרכז המחליף של ג'ו רגלנד. ואז הגיע בוורלי. נכון לעכשיו, נועם יעקב הוא השחקן ה-11 ברוטציה האדומה ביום טוב. ואנחנו, כמוהו ובשבילו, נקווה לטוב.
שבת שלום. חג שמח. שנה טובה. שיהיה לנו טוב.
מה דעתך על הכתבה?