הפועל תל אביב בכדורסל נמצאת באחת התקופות המוצלחות בתולדותיה. היא זכתה ביורוקאפ, העפילה ליורוליג, צירפה שחקנים מהשורה הראשונה באירופה והפכה לקבוצה שחולמת על התארים הגדולים ביותר. אלא שמאחורי ההצלחה המקצועית מסתתרת מציאות כמעט בלתי נתפסת: חלק משמעותי מהאוהדים שהקימו את המועדון מחדש מסרבים להגיע למשחקיו, ובמקום מעודדים קבוצה אחרת שנושאת את השם הפועל תל אביב.
הסכסוך בין עופר ינאי לעמותת הפועל אוסישקין, שהחל סביב המעבר מהדרייב אין להיכל מנורה מבטחים, התפתח למאבק משפטי, כלכלי וערכי. בחודש האחרון הוא הגיע לנקודת רתיחה נוספת, בעקבות דרישת חברת הניהול מהעמותה להפסיק להשתמש בשם ובסמל המועדון בפעילות הפועל אוּרי, ולהתחייב שלא להעלות אותה לליגה הלאומית או לוותר על מניותיה בקבוצת הבוגרים.
כדי להבין כיצד הגיעו הצדדים למצב הזה, צריך לחזור לתחילת הדרך ולשאלה שמלווה את הסכסוך כולו: למי באמת שייכת הפועל תל אביב?
הכול התחיל הרבה לפני עופר ינאי
הריסת אולם אוסישקין ב-2007 הייתה אחד האירועים המכוננים בתולדות הקהל האדום. עבור האוהדים, האולם המיתולוגי לא היה רק מגרש ביתי, אלא סמל לזהות המועדון. לאחר המשברים שעברה קבוצת הכדורסל, הם החליטו לקחת את גורלם בידיהם והקימו את הפועל אוסישקין, מועדון בבעלות אוהדים שהחל את דרכו בליגות הנמוכות.
הקבוצה טיפסה בחזרה לליגת העל, אך ההישג לא הסתכם בעליית הליגות. המודל הקהילתי, מחלקת הנוער והמעורבות של האוהדים בהחלטות הפכו לחלק בלתי נפרד מזהותה. עבור רבים מהם, הפועל הייתה קודם כול קהילה ורק אחר כך קבוצת כדורסל.
כשעופר ינאי נכנס למועדון ב-2023, הוא הביא איתו עוצמה כלכלית שאפשרה להפועל לחלום בגדול. במסגרת הסכם ההשקעה עברה השליטה בקבוצת הבוגרים למשקיעים הפרטיים, בעוד עמותת אוסישקין נותרה עם 19% ממניות החברה המפעילה אותה ועם זכויות מסוימות שנקבעו בהסכם.
לכאורה, היה מדובר בשילוב אידיאלי: בעלים בעל אמצעים ושאיפות מקצועיות לצד עמותת אוהדים שתשמור על המסורת והזהות. בפועל, ככל שהשאיפות גדלו, כך התחדדה המחלוקת סביב השאלה מי רשאי לקבל החלטות שמשנות את פני המועדון.
המעבר ליד אליהו: תחילתה של המלחמה
נקודת השבר המשמעותית הראשונה הייתה החלטתו של ינאי להעביר את משחקי הבית מהדרייב אין להיכל מנורה מבטחים. מבחינת הבעלים, המהלך נועד להגדיל הכנסות, להרחיב את בסיס הקהל ולאפשר להפועל להתחרות ברמות הגבוהות ביותר. מבחינת אוהדים רבים, מעבר לאולם המזוהה עם מכבי תל אביב היה פגיעה בסמל מרכזי של המועדון.
בסוף 2024 הגיע המאבק לבית המשפט. עמותת אוסישקין טענה שההסכמות עם ינאי העניקו לה זכות וטו על המעבר, בעוד חברת הניהול חלקה על פרשנותה. לאחר צו מניעה ארעי, הליכי גישור ובוררות, התאפשר המעבר להיכל מנורה בעונת 2024/25, תוך שמירה על זכויות מסוימות של העמותה ביחס לעונות הבאות.
אלא שהפתרון המשפטי הזמני לא שיקם את האמון. מבחינת המתנגדים, המאבק הוכיח שהבעלים אינו מעניק משקל מספק לעמדת האוהדים. מנגד, מבחינת ינאי, ההתנגדות למעבר לאולם גדול יותר פגעה ביכולתו לפתח את המועדון.
בהמשך התרחב הסכסוך גם לסוגיות כלכליות. הצדדים החליפו טענות בנוגע לחובות, התחייבויות כספיות והתנהלות העמותה. המחלוקות הגיעו להליכי חדלות פירעון ולמעורבות בעלי תפקיד. העמותה טענה להתחייבויות שלא קוימו מצד חברת הניהול, ואילו ינאי ואנשיו מתחו ביקורת חריפה על התנהלותה הכספית.
הצלחה חסרת תקדים, אבל בלי חלק מהקהל
בזמן שהיחסים בין הצדדים הידרדרו, הפועל תל אביב המשיכה להתקדם על הפרקט. הזכייה ביורוקאפ העניקה לה כרטיס ליורוליג, וההשקעה הכספית אפשרה לה לבנות סגל איכותי במיוחד. אלא שבמקביל להישגים, חלק מהאוהדים המשיכו להחרים את המשחקים, ובראשם ארגון האולטראס.
המחאה לא נגעה רק למעבר האולם. בעיני המחרימים, הפועל התרחקה מהקהילה שהקימה אותה מחדש. העובדה שחלק משמעותי מפעילותה האירופית מתקיים בסופיה בשל המצב הביטחוני, לצד סגל עתיר זרים שבו הישראלים מקבלים דקות מועטות ביורוליג, העצימה אצל חלקם את תחושת הניתוק.
החזרת משחקי הליגה לדרייב אין באוקטובר הייתה צעד שנועד להתקרב מחדש לקהל, אך לא פתר את המשבר. מבחינת המוחים, המחלוקת כבר אינה רק על מקום המשחקים, אלא על היחס לאוהדים ועל מקומם במועדון.
עם זאת, לא כל מי שמבקר את ינאי תומך בחרם. אחד מאוהדי הפועל תל אביב, שממשיך להגיע למשחקי הקבוצה וביקש להישאר בעילום שם, מציג עמדה מורכבת יותר:
"אני בצד של הפועל תל אביב של עופר ינאי. יודע שזה ישמע מוזר אבל אני אסביר. אני מגיע למשחקים של הקבוצה אבל לא כי אני תומך בינאי, אלא כי אני אוהב הפועל וחשוב לי לראות אותה ואני לא אתן לאף גוף למנוע ממני את הדבר שאני הכי אוהב. לגבי ינאי אני חושב שהוא טועה טעות ענקית וגרם למועדון לאבד את הנכס הכי גדול שלו – קהל האוהדים. אפשר לראות את זה בכדורגל ובגודל ההשפעה של בלומפילד במשחקים. עם זאת, אני גם חושב שהאולטראס לצערי לא מנסה לחזור. האולטראס מבחינתי טועים לא פחות וגורמים לשסע רק לגדול כי הם לא עושים מאמץ לחזרה ובסוף שני הצדדים מפסידים למרות שהאולטראס טוענים שלא אבל חשוב לזכור שהאחריות שהם יחזרו זה על ינאי והמועדון. אחריות האוהדים לבוא בראש פתוח".
דבריו משקפים עמדה שלא תמיד נשמעת בתוך המאבק: אפשר להתנגד להתנהלות הבעלים, לבקר גם את ארגון האוהדים, ובכל זאת להמשיך להגיע למשחקים מתוך אהבה למועדון.
הפועל אורי והאולטימטום שהצית את הסכסוך מחדש
על רקע החרם, הפועל אורי תל אביב הפכה לסמל נוסף במאבק. מדובר בקבוצת פיתוח ותיקה של עמותת אוסישקין, שנקראה על שמו של אורי שלף ז"ל ופעלה שנים לפני פרוץ הסכסוך. אלא שכעת, כשהאוהדים המחרימים מחפשים מסגרת שבה יוכלו להמשיך לעודד את הפועל, משחקיה הפכו למוקד משיכה.
המשמעות של הפועל אורי חורגת מהליגה שבה היא משחקת. עבור חלק מהקהל, היא מייצגת את הפועל הקהילתית של פעם. מבחינת חברת הניהול, לעומת זאת, פעילותה מעלה שאלות הנוגעות לזכויות על השם והסמל, וגם לאפשרות שקבוצה נוספת הקשורה לעמותה תתחרה בעתיד בליגה הלאומית.
ב-20 באוקטובר שלחה חברת אדום ניהול סל לעמותה מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. במכתב נטען כי השימוש בשם ובסמל הפועל תל אביב במסגרת פעילות הפועל אורי מפר את ההסכמות בין הצדדים ופוגע בזכויות החברה. בנוסף דרשה חברת הניהול שהעמותה תתחייב שהפועל אורי לא תעפיל ללאומית, או לחלופין תוותר על אחזקותיה בחברה המפעילה את קבוצת הבוגרים.
הטענה התקנונית של חברת הניהול התבססה על החשש לניגוד עניינים הנובע מהחזקת מניות בקבוצת הבוגרים לצד הפעלת קבוצה נוספת שעשויה לשחק בלאומית. לעמותה ניתנו שלושה ימים להיענות לדרישות.
בתגובה הציגה עמותת אוסישקין את סעיף 3.4 להסכם מ-2023, שלטענתה שומר על זכויותיה בשם ובקניין הרוחני בכל פעילות שלא הועברה לחברת הניהול. בעמותה הדגישו כי הפועל אורי, מחלקת הנוער והפעילות הקהילתית נותרו באחריותה. המחלוקת על פרשנות ההסכם ועל ההשלכות התקנוניות טרם הוכרעה באופן סופי.
מעבר למחלוקת המשפטית, הדרישה מציבה בפני העמותה דילמה עקרונית: האם עליה להגביל את שאיפותיה הספורטיביות של הפועל אורי כדי לשמור על אחזקותיה בקבוצת הבוגרים? מנגד, מבחינת חברת הניהול, האפשרות שגוף המחזיק במניותיה יפעיל במקביל קבוצה נוספת שעשויה להעפיל לליגה הלאומית מחייבת הסדרה. כך, המאבק כבר אינו מתמקד רק בזכויות על השם והסמל, אלא גם בעתידה של הפועל אורי וביחסים שבין שני הגופים.
האוהד האדום סבור שהעימות האחרון אינו מקרי, ומקשר אותו לנוכחות האוהדים במשחקי הפועל אורי, וספציפית המשחק נגד מכבי חיפה שהצית מחדש את הלהבות: "לדעתי הקש ששבר את גב הגמל היה האירוע במשחק מול מכבי חיפה שהיה אפשר לראות קהל אמיתי שמגיע לראות קבוצה שהיא בליגה נמוכה ולא מגיע לעודד את הקבוצה ה'אמיתית', ולדעתי זה הפריע להנהלת הפועל ת"א".
למרות החרפת המאבק, הוא מאמין שעדיין אפשר להגיע להסכמות, אך מטיל את האחריות העיקרית לכך על הבעלים: "לדעתי הסכסוך יכול להיפתר אבל זה חייב לבוא מטעם עופר ינאי, כי הכוח אצלו והצורך האמיתי בשולם הוא של הפועל ת"א וזה יגיע רק אם הם יורידו אגו ויבקשו במפורש שיחזרו, ישבו עם ראשי האוהדים ויבינו מה הצרכים של הצד השני".
לדבריו, פתרון המחלוקת סביב הפועל אורי הוא תנאי הכרחי לחזרת הקהל: "הפועל אורי זה שווה ערך לאולטראס כי שניהם תחת אותה עמותת אוהדים וכל עוד הקבוצה נגד אחד מהגופים שתחת העמותה אף אוהד לא יחזיר ליציע אז חייב לפתור את כל הבעיות בכל הזירות כדי להחזיר את הקהל".
האם הנתק עלול לפגוע גם בהצלחה המקצועית?
השאלה הגדולה היא מה יקרה כשהפועל תגיע לרגעי ההכרעה של העונה. נכון לעכשיו, היא מצליחה להתמודד ברמה הגבוהה ביותר גם ללא התמיכה המלאה של אוהדיה. אלא שבסדרת פלייאוף או בפיינל פור, מול קבוצות שנהנות מקהלים גדולים וקולניים, היתרון שמעניק היציע עשוי להפוך למשמעותי.
רועי צוקרמן, מגיש הפודקאסט "דאבל דריבל" מבית וואלה, סבור שהקרע עמוק מכדי שניתן יהיה לאחות אותו כל עוד ינאי מעורב במועדון. לדבריו:
"הסכסוך בין הפועל של עופר ינאי להפועל אורי לא ייפתר כל עוד עופר ינאי נוטל חלק בהפועל ת"א, בכל צורה. השבר בין הקהילה של הפועל למועדון הוא שבר שלא ניתן לאחות, כי יש משבר אמון גדול בין הצדדים. הפועל ת"א בכדורסל בגלגולה הקודם, היה מועדון מיוחד ושונה בנוף של הכדורסל הישראלי, לפחות ככה חשבה הקהילה שלו. היום המועדון שינה את פניו. הוא אמנם הישגי כמו שלא היה מעולם, אבל גם לא מצליח למלא את הדרייב אין באוהדים. כל עוד המצב הביטחוני מאפשר להפועל ת"א לבסס את בסיס קיומה בסופיה, הניתוק וחוסר הקהל לא יפריע להצלחה הספורטיבית. אם המשחקים יחזרו לפה, והקבוצה תצטרך לחיות בישראל, אז כבר תהיה פגיעה כמו שהייתה כשחזרו לפה בעונה שעברה".
צוקרמן מבחין בין המציאות הנוכחית, שבה הפעילות בסופיה מצמצמת את ההשפעה הישירה של החרם, לבין האפשרות שהפועל ת"א תחזור לנהל את חייה המקצועיים בישראל. במקרה כזה, להערכתו, הנתק מהאוהדים עלול לגבות מחיר.
האוהד האדום, שממשיך לפקוד את היציעים למרות ביקורתו על ינאי, מציג גישה מעט שונה. הוא מאמין שהקבוצה מסוגלת להצליח גם ללא קהל, אך סבור שהיא מוותרת על יתרון משמעותי: "לדעתי אפשר שהקבוצה תצליח ללא אוהדים. בסוף שחקנים במיוחד כשהם זרים הם שכירי חרב וכל עוד זה המצב בקבוצה אז אין קשר בין ההצלחה לאוהדים. אבל יש אבל גדול והוא חשוב ממש, הפועל תצליח בצורה יותר גדולה ברגע שיהיה לה קהל, אם הפועל כדורסל תצליח לעשות מה שהפועל רגל עשו מבלומפילד אז הקבוצה תקפוץ עשר רמות מעל כי קהל זה כמו שחקן שישי על המגרש שיכול לשנות מומנטום או להעצים מומנטום".
שתי התגובות מציגות נקודות מבט שונות, אך שתיהן מדגישות את המחיר האפשרי של הנתק. קהל אינו קולע שלשות או מבטיח ניצחונות, אבל הוא יכול להשפיע על האווירה, על האנרגיה ועל המומנטום. לפנאתינייקוס, אולימפיאקוס, פרטיזן בלגרד והכוכב האדום יש קהלים שמעניקים להן יתרון משמעותי. גם להפועל תל אביב יש קהל שמסוגל לייצר אווירה דומה, אלא שחלק ממנו אינו מוכן כרגע לעמוד מאחורי הקבוצה.
ומה יקרה כשהפועל תצטרך את הקהל שלה?
מעבר למחלוקות המשפטיות, הכספיות והערכיות, יש שאלה נוספת שעשויה להפוך למשמעותית במיוחד בהמשך העונה: האם הנתק בין הפועל תל אביב לאוהדיה עלול לפגוע גם בהצלחתה המקצועית? הרי עונה סדירה מוצלחת ביורוליג היא הישג מרשים בפני עצמו, אבל המבחן האמיתי של הקבוצות הגדולות מגיע בשלבי ההכרעה. שם, כשהלחץ גובר וכל פוזשן עשוי להכריע עונה שלמה, לתמיכת הקהל יכולה להיות משמעות גדולה.
קשה לדמיין סדרת פלייאוף שבה הפועל תל אביב תתמודד מול ענקיות אירופה כשמאחוריהן עומדים אלפי אוהדים, בזמן שחלק משמעותי מהקהל האדום ממשיך להחרים את משחקיה, על אחת כמה וכמה אם תגיע לפיינל פור. פנאתינייקוס, אולימפיאקוס, פרטיזן בלגרד, הכוכב האדום ואפילו ולנסיה וברצלונה נהנות מקהלים שמסוגלים להפוך משחק כדורסל לחוויה יוצאת דופן, ולהעניק לקבוצותיהם תחושה שהן אינן לבד גם ברגעים הקשים ביותר. להפועל תל אביב יש קהל שמסוגל לייצר אווירה דומה, אבל כרגע חלק ממנו בוחר שלא להיות שם.
כמובן, קהל אינו קולע שלשות, שומר על הכוכב היריב או מבטיח ניצחונות. להפועל יש סגל איכותי וצוות מקצועי שמסוגלים להתמודד עם כל יריבה גם ללא יתרון ביציעים. אלא שבשלבים שבהם ההבדלים המקצועיים מצטמצמים, התמיכה מהיציע עשויה להפוך לגורם משמעותי. ודווקא כאן טמון אולי האבסורד הגדול ביותר בסכסוך: ינאי השקיע סכומי עתק כדי להביא את הפועל למקומות שבהם לא הייתה מעולם, אבל אם הקרע לא יאוחה, היא עלולה להגיע לרגעים הגדולים בתולדותיה בלי אחד הנכסים החשובים ביותר שלה. בסופו של דבר, הנתק בין המועדון לקהל עשוי להיות ההבדל בין עשיית היסטוריה לבין תחושת פספוס עצומה.
אז מי הפועל תל אביב האמיתית?
מבחינה מקצועית, קשה להתווכח עם תרומתו של ינאי להפיכת הפועל תל אביב לקבוצת צמרת אירופית. ההשקעה הכספית, הזכייה ביורוקאפ וההשתתפות ביורוליג הם הישגים משמעותיים. גם הרצון להגדיל הכנסות, לעבור לאולם גדול יותר ולבנות סגל תחרותי הוא רצון לגיטימי.
מנגד, קשה להתעלם מהמשמעות של עמותת אוסישקין ומהתפקיד שמילאו האוהדים בבניית המועדון מחדש. עבור מי שליוו את הפועל מהליגות הנמוכות, הזהות הקהילתית אינה תוספת נחמדה להצלחה המקצועית, אלא חלק מהסיבה לקיומו של המועדון.
גם העמותה אינה חסינה מביקורת. הטענות הנוגעות להתנהלותה הכלכלית מחייבות בירור, והשאיפות של הפועל אורי להתקדם בליגות עשויות להציב שאלות תקנוניות שיידרשו לפתרון. אלא שהעימות הנוכחי כבר חורג מהשאלות המשפטיות. הוא נוגע לשאלה אם מועדון יכול להמשיך לצמוח כשהקשר עם חלק מרכזי מקהילתו הולך ונחלש.
הפועל תל אביב ניצבת כיום בפני מציאות חריגה: היא עשירה, תחרותית ומצליחה יותר משהייתה במשך שנים רבות, אבל חלק מהאנשים שבנו אותה מחדש מתקשים להרגיש שהיא שלהם. בזמן שהקבוצה הבוגרת חולמת על הפסגה האירופית, יש אוהדים שמעדיפים לעודד קבוצה בליגה נמוכה, משום שדווקא שם הם מרגישים שמצאו את הפועל שלהם.
השאלה היא האם הכסף הגדול והקהילה יוכלו למצוא דרך להתקיים יחד, או שהפועל תל אביב תגלה דווקא ברגע שבו תהיה קרובה יותר מאי פעם לפסגת אירופה, שלא כל מה שאבד בדרך אפשר לקנות בחזרה.
מה דעתך על הכתבה?