כללי המשחק השתנו: השיעור שנלמד מעזיבתו של אבי אבן

הדרך לפרידה – בשלל תחומי החיים – היא לרוב ארוכה ומפותלת, אך לעיתים בלתי נמנעת. וכשמגיעה התחנה הסופית, הגורמים והאירועים שהובילו לשורה התחתונה הופכים פחות חשובים ורלוונטיים. בעולם הספורטיבי זה בולט במיוחד: כמעט אף מועדון לא יודיע שפיטר מאמן ובעל תפקיד כזה או אחר; תמיד העוזב הוא זה שביקש לכאורה להשתחרר, או שהצדדים הגיעו להסכמה "הדדית" על סיום דרכו.

ללא בדל של ציניות, זה אפילו ראוי לכבוד. האמינות והשקיפות, לפחות בפן הרשמי, פחות חשובות בתיאור שלאחר מעשה. כשאדם מאבד את מקור פרנסתו, יש בכך מימד טרגי. לכן, ברוב המקרים, גם מתנגדיו או אלה שפחות הסתדרו איתו – מעוניינים לשמור על כבודו. ולכן, גם במקרה של אבי אבן, פחות משנה התשובה לשאלה אם ביקש או התבקש לפנות את מקומו. בשורה התחתונה, שנה וחצי לאחר שקיבל את תפקיד חייו – הוא נאלץ להיפרד ממנו.

דרמטי ככל שיהיה, הפתעה גדולה לא הייתה במהלך הזה. קבוצה לא מנוהלת, זעקה כותרת הכתבה שפורסמה כאן לפני חודשיים וחצי, והובאו בה בזמן אמת הדוגמאות שממחישות לאיזה כאוס נקלעה (או בעצם, קלעה את עצמה) מכבי תל אביב – דווקא בתקופה הכי מאתגרת שידעה מעודה; כשבישראל משתוללת מלחמה, כשחוזים עם שחקנים הפכו לדף ריק מתוכן, כשהאוהדים החלו להפנים שהם בעלי המאה אך לא בעלי הדעה, וכשהיריבה העירונית צמחה למימדים מפלצתיים ומפוארים.

במצב המורכב שנוצר מבחינתה, אלופת המדינה הייתה זקוקה לדמות מנהיגותית שתנווט את הספינה בתוך הים הסוער (נשמע מוכר, לא?). היא התקשתה למצוא אותה. כל מנהל מתחיל יודע שבסיטואציה של חוסר ודאות, הפעולה הבסיסית הנדרשת היא איתור הגורם שייצב את המערכת וייצר את מעט הוודאות שאפשר להשיג. אבל ככל שנקפו השבועות והחודשים, המשבר רק החריף והתעצם, והוודאות הלכה והתרחקה. זה היה משבר ניהולי, משבר מקצועי ולא פחות מכך – משבר אמון.

סאגת תמיר בלאט, יותר מכל אחת אחרת, הפכה לסמל של קיץ 2024. נקודת הפתיחה סימנה גם את תחילת סופו של המנהל המקצועי: במועדון זעמו על אבן בשל הקלות שבה התאפשר לרכז להשתחרר מחוזהו, וחלק מהבעלים מוכנים להישבע עד היום שקיומו של סעיף היציאה היה בניגוד לידיעתם (בעלים אחרים מתאמצים עדיין להכחיש זאת וממליצים "לצרוך תקשורת בחוכמה". אנו מצטרפים להמלצה). המשא ומתן היה ארוך ומייגע, עם דמיון מפליא בין מספר העליות לכמות הירידות בו. היו רגעים שבהם חשבו במכבי לוותר וללכת על ים מדר, הייתה נקודה שבה הכל כבר נסגר, ואז שוב נפתח ונפער, והפועל תל אביב נכנסה לתמונה, עד שיצא העשן הלבן. או הצהוב. או הכחול. ממש מופע פירוטכניקה.

וכשהתפזר העשן הזה, התברר שאלמלא התערבותו האישית והישירה של שמעון מזרחי במגעים – בניגוד למה שהיה אמור לקרות בשלב הזה של חייו – בלאט לא היה נשאר כנראה. עוד קודם לכן, היו"ר הוא זה שסגר עם רומן סורקין את הארכת חוזהו (כשגם כאן, סעיף היציאה שאיפשר לו לעזוב גם במקרה של חוזה דו כיווני ב-NBA הביא לבוסים את הסעיף), וניטרל את ההצעות הגרנדיוזיות שנשלחו אליו מעופר ינאי. ועוד לפני הקודם לכן, נדרשה התגייסות של חלקים שונים בהנהלה כדי לבצע את פניית הפרסה בפארסת ג'ייק כהן (שעלתה למועדון עוד 100 אלף דולר נטו), ומתחת לפני השטח נפתחו חוזיהם של ג'ון דיברתולומיאו וחסיאל ריברו.

בשלב הזה הבין אבן את גודל השבר ואת הצטברות המהלכים שבוצעו מעל ראשו ו/או מאחורי גבו, גם אם רצה מלכתחילה לשמור על אותם שחקנים. באותה נקודת זמן, גם הבעלים הבינו את גודל השבר מנקודת מבטם, ותפסו את הראש כשחישבו כמה עלה להם (בכסף, בזמן ובמאמץ) לשמור על השלד הישראלי, וסימנו את האשם. המנהל המקצועי הציע את התפטרותו. היא נדחתה, אבל לא לאורך זמן.

התסכול במכבי תל אביב היה כה גדול, משום שגזרת השחקנים המקומיים הייתה אמורה להיות המשימה הקלה, המהירה והמובנת מאליה בקיץ שבו עוזבים ארבעת הכוכבים האמריקאים. ביד אליהו ידעו מראש על הנטישה ההמונית שעומדת לפקוד אותם, ושיערו מראש כמה הם צפויים להתקשות בהנחתת זרים חדשים. בכל זאת, הם הצליחו למצוא עצמם מופתעים ולהיגרר עד עצם היום הזה במרדף אחרי סגירת הסגל.

זה התחיל כשג'וש ניבו עידכן עוד במהלך העונה שעברה על הצעת החוזה שקיבל מאולימפיה מילאנו, ולא זכה להצעה נגדית שאולי הייתה יכולה להשאיר אותו; זה נמשך במגעים שלא צלחו עם ג'ונתן מוטלי, עד לבוקר החתמתו בצד האדום של תל אביב; ובמובן מסוים זה הגיע לשיא (או לשפל, תלוי בעיני המתבונן) בישיבת ההנהלה ההיא, שבה הציג אבן את טייריק ג'ונס כמי שאמור להצטרף – בזמן שהיה בכלל סגור כבר בפרטיזן בלגרד.

על אף הניצחון המרשים על פנאתינייקוס בטורניר ההכנה בקפריסין, בולטת לעין העובדה שחסרים בסגל שני שחקני מפתח, שעשויים לעשות את ההבדל בין קבוצה תחרותית ליורוליג לקבוצה שהיא… ובכן, לא תחרותית ביורוליג: קומבו גארד שיסייע בהובלת הכדור וגם יידע לייצר נקודות (או במילים אחרות: גירסה בריאה של דריל מייקון) וסמול פורוורד מוביל שימלא את המשבצת הכה חסרה שנותרה אחרי עזיבתו של בונזי קולסון. לא בטוח, נכון לעכשיו, ששני שחקנים יגיעו.

הצטברות האירועים הזו, שמסמלת את שתי הצלעות הראשונות במשולש (המשבר הניהולי והמשבר המקצועי), מובילה לצלע השלישית – ואולי החשובה מכל: משבר האמון. בסופו של דבר, למרות ניסיונות נוספים להכחיש, תורת היחסים היא זו שחרצה את גורל השידוך. אחרי 18 שנים רצופות במועדון, בשלל תפקידים לאורכה ולרוחבה של המערכת, עם הצלחות גדולות יותר ופחות, אבן מצא עצמו בחוץ – דווקא כשהגיע לשיא מעמדו והשפעתו. יהיו שיטענו כי לקח על עצמו תפקיד שגדול עליו, אבל אי אפשר לקחת מהאיש את הידע, הניסיון ומידת הבנתו בכדורסל.

בסוף, במכבי כמו במכבי, הפוליטיקה היא זו שקבעה הכל. החיבור בין שתי הסמכויות המקצועיות העליונות – המנהל המקצועי והמאמן – היה בעייתי מלכתחילה. כשגם הקשר עם הבוסים החל להתפורר, המצב הורע. וכשהתוצאות בשטח היו בעייתיות, וגם הקהל החל לנוע בחוסר נוחות ולהביע בדרכו את חוסר שביעות הרצון – האירוע הוכרע.

ומה הלאה? לאורך השנים נודע אבן (בצדק) כאיש אמונו של דני פדרמן, האיש החזק במועדון, ואת הטריו עם שניהם השלים ניקולה וויצ'יץ'. עזיבתם של שני אנשי המקצוע בתוך פחות משנתיים – יהא יוזם המהלכים אשר יהא – ממחישה שכללי המשחק השתנו. לא מן הנמנע שהמנהל המקצועי היוצא יהיה מעורב בבחירת הגארד שיגיע במוקדם או במוקדם יותר, וזו תהיה שירת הברבור שלו.

במחצית השנייה של חודש ספטמבר, לאחר שעיקר עבודת הבנייה כבר הסתיימה, לצהובים יהיה את הלוקסוס לקחת את הזמן ולאתר את המנהל המקצועי הבא. זהותו, אם וכאשר, תרמז על הכיוון שאליו הולך המועדון בעתיד הנראה לעין.