1
ישנם כמה וכמה גורמים שהביאו לדעיכה במכבי תל אביב ואת אובדן הרעב המסורתי והמיתולוגי שלה, וכמובן שאחד מהם זה השריון ביורוליג. זה מקור הרע. אפשר להבין את ההחלטה ברמה העסקית, הלא אנשי היורוליג לא רוצים לקחת סיכון, זו תהיה עבורם מכה כלכלית אם ייתקעו עכשיו לעונה שלמה עם בני הרצליה, זה לא הכדורגל האירופי שיש בו עומק וגיוון. הבעיה היא במה שזה עושה למכבי תל אביב. הרפיון המחשבתי, הפאסיביות, האפאטיות. הידיעה שבכל מקרה בעונה הבאה היא תהיה במפעל פוגעת לה אנושות במוטיבציה. מאחר שלזכייה באליפות אין שום חשיבות, אין שום בעיה לפטר מאמן ולמנות במקומו פלסטר. ההכנסות לעונה הבאה כבר מובטחות. ומה חשוב יותר מההכנסות?
במציאות הזאת, אם מכבי תל אביב איכשהו תפתיע ותצליח להחתים הקיץ מאמן בכיר, המינוי של אבי אבן יהפוך להחלטה "הגיונית". באמצע עונה קשה למצוא מאמן איכותי פנוי, אף איש מקצוע שמכבד את עצמו לא היה חותם לחצי עונה. לא צריך להתפשר ולהיתקע עם מאמן בינוני (סליחה עודד קטש) רק בגלל שהוא דורש בצדק חוזה לעונה וחצי. כך שאם מכבי יודעת שבקיץ יגיע מאמן בכיר שיעשה סדר, בגלל השריון המעוות ביורוליג היא יכולה להרשות לעצמה לחכות, גם אם המשמעות היא לשרוף חצי עונה. זה היה סיכון מחושב. אבל מה קורה בדרך? היא מושפלת בגביע, מקבלת בראש בדרבים, מודחת מול הרצליה, מביכה את עצמה, מאבדת את כל הפאסון, הרוע, הנחישות, "רוח המועדון". אבל מבחינת המספרים, המזומנים, זה כלל לא משנה. הביזנס מתפקד. ככה זה כשהמקום שלך משוריין. מוותרים, מחפפים, במחשבה על העתיד. באנגלית הם קוראים לזה טנקינג.
הבעיה היא שמדובר פה במועדון שהתגאה ברעב אובססיבי, שלא מוותר על נקודה גם ביתרון 20, ולמעשה דורש שיהפכו את זה ל-30. אבל ההנהלה הנוכחית ממשיכה לשלוח מסר ברור: אנחנו לא משוגעים כמו ההנהלה של פעם. תשכחו מזה. לא תראו אותנו יושבים על הקווים ומתנפלים על שופטים. לא בא לנו על הטירוף הזה. אין לנו שום כוונה לכנס ישיבה אחרי כל הפסד לגלבוע גליל. קורה שמפסידים. זה לא סוף העולם. אנחנו קבוצת ספורט, לא איזו ישות מיתית בלתי מנוצחת. עברו הימים של "שמעון יסדר", מלחמות פסיכולוגיות, מהלכים מלוכלכים, כבר לא כל דבר מקדש את הניצחון. עברו הימים בהם אבי אבן רק על הציטוטים הנפסדים שלו היה ננזף או הולך הביתה. כל עוד מדי קיץ הקהל המכור קונה אלפי מנויים ליורוליג, אין סיבה שזה ישתנה.
2
דבר נוסף שפוגע במוטיבציה של מכבי תל אביב להסתער על האליפות היא האווירה סביב ליגת הכדורסל הישראלית. התחושה היא שמנהלי הענף עשו במשך עשרות שנים מאמץ גדול להרוס את הליגה ואת "המוצר". הפיינל-פורים היו בדיחה אומללה. העונה הרגילה נמתחה כמו מסטיק, עם משחקים חסרי חשיבות וסיבוב שלישי מיותר. מועד ההעברות לא נגמר לעולם. בכל רגע נתון יש על המגרש שמונה אמריקאים, שבודדים מזהים. אם כריס באב, כוכב על בליגה ואחד מחמישיית העונה, מסתובב ברחובות העיר, מעטים יודעים מי הוא (בהשוואה, נניח, לשון גולדברג). העונה רבע הגמר היה הטוב מ-5, וחצי הגמר והגמר הטוב מ-3. איך אפשר לקחת ליגה כזאת ברצינות? מה יוקרתי כל כך לזכות בה באליפות?
3
השבוע עופר שלח פירשן את הניצחון של הרצליה בהיכל, ולא הפסיק לשבח את יאיר קרביץ. שלח לא הפסיק להלל ולהחמיא לשחקן ה"חכם" וה"אלגנטי", על אף שקרביץ (בהחלט שחקן נחמד) סיים עם 2 נקודות, 3 ריבאונדים, 2 חסימות ו-2 איבודים, בעוד אונואקו (25), באב (23), ואן וליט (13) וקמפ (16) היו אלה שבלטו. אבל האהבה הרומנטית הזאת לשחקן הישראלי לעולם לא תסתיים. אין לה מרפא. ואלה האנשים שתמיד יטענו נגד מכבי ומאמניה על הייבוש של זיו ובלייזר, בזמן שתראו איך בלאט וזוסמן "פורחים" ביורוליג (12 נקודות ביחד), ותומר גינת מצטיין לו (בקבוצה שהודחה ברבע גמר הפלייאוף ליגה הצרפתית), ולמעשה כל השחקנים האלה כל כך טובים בנבחרת (במשחקי מוקדמות היורובאסקט חסרי העניין). אז הנה עוד צרה למכבי תל אביב: הזרים הם ריינולדסים ונאנלי חסרי מחויבות, והמקומיים פשוט לא מספיק טובים לקבוצה שרוצה לסיים בטופ-8 ביורוליג (עזבו גביע, הציפיות השתנו).
4
אחד הנתונים המדהימים שהופיעו השבוע: כל שחקני בני הרצליה מרוויחים ביחד חצי מהמשכורת של סקוטי ווילבקין. אין בזה שום היגיון. הוא בוודאי לא שווה פי 2 מכולם ביחד, לא תורם יותר מכולם ביחד, אלא הוא פשוט חלק מקבוצה שמשחקת במפעל שמגלגל המון כסף. כמו בכדורגל האירופאי, אם שחקן עובר לקבוצה גדולה ומשלש את השכר שלו, זה לא אומר שהוא פתאום שווה פי 3. השכר חסר הפרופורציות של ווילבקין (הוא רק דוגמה וסמל, לא האשם) רק ממחיש את האבסורד בשתי המסגרות. את העיוות הכספי, שיוצר ציפיות מעוותות. סגל יקר זאת התחלה טובה. בסוף עולים למגרש חמישה מול חמישה.
למעשה, הניצחון של בני הרצליה על מכבי תל אביב ממחיש דבר אחד בלבד: את העומק והכישרון שיש בכדורסל האמריקאי. אין לזה שום קשר לליגה. כל כך הרבה שחקנים טובים ומוכשרים יש בארה"ב, ישנה כמות בלתי נגמרת של כדורסלנים מוכשרים שאף אחד לא שמע עליהם, ויכולים להרכיב קבוצה נהדרת כמו הרצליה, כל עוד הם בווייב הנכון, מחוברים נכון ומאומנים היטב. מנגד, קח עשרה שחקנים "בכירים" ושלם להם סכומי עתק, אבל במקביל תשדר חוסר רצינות, חוסר מחויבות ותן להם לשחק תחת אדם שלא אימן מעולם – ותגלה שברגע האמת הם נכשלים.
5
אז איך אוהדי מכבי תל אביב מתכוונים להגיב? יש בעיה בחרם. אנשים אוהבים את הקבוצה שלהם יותר מדי. כמה שבועות בלעדיה, והם שוכחים מהרע ומתחילים להתגעגע. אוהדים הם אופטימים מטבעם. מגיעים שחקנים חדשים, והם שוב מתמלאים אמונה. בעיה נוספת היא עוצמת החוויה ביד אליהו. כשהולך למכבי תל אביב, זו חוויה חזקה ועוצמתית. וגם בעונה זוועתית שכזאת, היו העונה ביורוליג כמה ערבים סוחפים, מלאי אנרגיות ואדרנלין. מי שכבר מכור, יתקשה להיגמל. כפי שניתח היטב אהרל'ה וייסברג, יש פה פלג יציב בהנהלה שלא מזהה את הבעיה. גם הוא "משוריין". צריך לקרות פה משהו חריג כדי שהקהל יתקומם. הבעיה היא שאיבוד האליפות כבר מזמן לא מטלטל שם אף אחד.
