מה שמדכדך בסיפור של תומר גינת זה עד כמה כולם מופתעים מהבחירה שלו. היא לא אמורה להיות כזאת סנסציה. עם כל הכבוד לפסטיבל הריאיונות, זו לא אמורה להיות "ההחלטה המרגשת של הקיץ", אלא משהו טריוויאלי. שחקן הפועל לשעבר, אוהד הפועל בילדותו, שמקבל הצעה גם מהפועל וגם ממכבי: האם זה עד כדי כך מדהים שלבסוף קיבל את ההצעה של הפועל, ולא הלך ליריבה המושבעת שאותה תיעב כל חייו? האם עד כדי כך כולנו ציניים וטראומתיים, שהחלטה כזאת באמת נתפסת כאמיצה?
הרי הוא לא האדם הראשון בהיסטוריה שלא מונע רק משיקולים פיננסיים ו"מוותר על הרבה כסף". רוב האנשים עושים פשרות כספיות בחיים המקצועיים שלהם. לא מעט אנשים בוגרים יודעים שיכלו להרוויח יותר במסלול מקביל. אנשים רבים וטובים פועלים לפי ערכים. עוזבים קריירות ונהיים מורים. עושים הסבת מקצוע, מתפשרים, מוותרים על תנאים. לא נמעיט בערכם של כסף ופרנסה טובה, אבל אנחנו, חובבי הספורט, דווקא אנחנו כל כך מופתעים? אנחנו, שמילדות לימדו אותנו על הרגש שבספורט, על האהבה שללא תנאים, אנחנו ששיננו קלישאות על רומנטיקה ומחויבות ושרנו שירים פנאטיים מופרעים ביציע – פתאום כשספורטאי פועל על פי הקודים הבסיסיים האלה, כולם נדהמים ומתרגשים? כמה מצער שזה לא מובן מאליו.
גם כשערן זהבי יחתום בימים הקרובים במכבי תל אביב נשמע את המשפט "ויתרתי על הרבה כסף בשביל להיות פה", וכמו אצל זהבי, כך גם במקרה של גינת חובב הספורט לא יחשוב שמדובר בהחלטה אמיצה מדי, לפחות מהפן הפיננסי. הרי שניהם כבר הרוויחו לא רע לאורך השנים. שניהם אולי התפשרו אבל בכל זאת "הסתפקו" בהצעה כספית לא רעה. גינת קיבל את החוזה הגדול בתולדות הפועל תל אביב, ועומד להרוויח מיליון דולר נטו. בואו נפסיק להיות גרידיים. מצבו בסדר גמור.
גם הטענה ש"הקריירה של ספורטאי היא קצרה ולכן הוא חייב להוציא ממנה כמה שיותר כסף", גם אותה צריך לקחת בעירבון מוגבל. זה בסדר לשים קווים אדומים. חוץ מזה, עם כל הכבוד לקריירה, מה לגבי "החיים קצרים מדי בשביל לקבל החלטות שאחריהן אי אפשר להסתכל על עצמך במראה"? תומר שטיינהאור צייץ השבוע "תענוג אתה, תומר גינת". אותו שטיינהאור שכיכב בסדרה "האגרוף", שלכאורה היה קורבן של שלטון מכבי, ובכל זאת אחר כך עבר אליה בלי בושה, ויובש עם פרצוף חמוץ על הספסל; כעת אותו שטיינהאור למעשה מאשר לגינת – יש עוד דברים בחיים חוץ מכסף; יש סיפוק, גאווה, כבוד, חשוב גם שאדם יוכל ללכת לישון בראש שקט, בלי ייסורים ותחושת גועל. ובמיוחד גינת, שסיפר בתקופה האחרונה על התקפי החרדה מהם סבל, האם זה האיש שצריך לעבור למכבי בשביל שכר משופר?
הצורך להחמיא לגינת ולפאר את המהלך שלו ממחיש כמה מכות קיבלנו בראש לאורך השנים. כמה הציניות השתלטה על הספורט המקצועני (סליחה על הקלישאה), והפכה אותנו למיואשים, ממורמרים, חסרי אמונה. איך כדורסלן שבוחר בהצעה כספית נמוכה יותר נתפס כחריג, גם אם מתעלמים מכל שאר המרכיבים בהחלטה ובבחירה – מבחינה מקצועית (למשל, דקות משחק, כמה מרכזי יהיה התפקיד שלו בקבוצה וכו') ומבחינה רגשית (הקשר שלו לקבוצה אחת לעומת העוינות שלו לקבוצה השנייה). עצוב מה שנהיה מאיתנו.
בעולם מתוקן הבחירה של תומר גינת היא טריוויאלית. היא תואמת בצורה טבעית את המהות הרגשית של הספורט. היא מזכירה שלא מדובר סתם בעשרה שחקנים שמחולקים לחולצות צהובות ואדומות, אלא בעולם משוגע וייצרי, שבו אנשים שרים וצועקים ומקללים. עולם מעוות שבו אפשר להגיד לשחקן בפה אחד ובשיא הרצינות "אתה המלך שלנו, מתים עליך, אבל אם תעבור נגמור אותך".
גינת, למען האמת, במידה רבה גם עשה טובה למכבי תל אביב ולאוהדיה. הרי בכל מעבר שכזה, בכל "חציית כביש", יש מצד אחד הקהל הפגוע והנבגד, אבל קיים גם קהל בצד השני. זה שנאלץ לבלוע את הרוק ולקבל בחיבוק שחקן אויב. יש הרבה צהובים שנשמו השבוע לרווחה. זו החלטה נכונה לכולם, טובה לכולם.
אבל בכל זאת נרשמה השבוע התלהבות גדולה, כי בראש שלנו רצים שמות וסיפורים על אינספור בוגדנים. כולנו כבר פגועים, בטוחים שהרוע והחמדנות שולטים, שאין תקווה, שכולם חארות חסרי מצפון. ההחלטה של תומר גינת היא טבעית, אבל במצב הנוכחי צריך לשבח ולהלל אותה, גם כדי לתת צידוק לבסיס הרגשי של המשחק, וגם כדי להראות לכל השאר מה הקהל אוהב ומעריך. אז אחלה תומר גינת, נחמד שיש למה לחכות.
מה דעתך על הכתבה?