לפני ארבע שנים, כשפרצה הקורונה, הייתה מנהלת ליגת העל בכדורסל נשים מהליגות הראשונות שבחרה לסיים את העונה ולהכריז על המוליכה דאז, מכבי רמת גן, כאלופה. כמה חודשים לאחר מכן, כשליגת העל לגברים חזרה אל הפרקט, הביקורת על הפסקת הליגה המקבילה גברו. ב-7 באוקטובר היו מוכנות שחקניות הליגה לפתיחת העונה, אך המלחמה עצרה הכל. בניגוד לקורונה, הפעם המנהלת קיבלה החלטות מהירות, הורידה את הזרות לסיבוב אחד ושיחקה רק עם ישראליות בהתחלה, והייתה הראשונה לעלות אל הפרקט.
"שזה לא יישמע כמו קלישאה, אני באמת רואה את רוח הקרב אצל השחקניות שלנו, בקבוצות שלנו", מספרת לוואלה! ספורט הילה קניסטר בר-דוד בראיון מיוחד ליום האישה הבינלאומי, "הרצון העז להיות הראשונות שעולות על המגרש, כשהגברים היו בסימן שאלה. לנגד עיניי ראיתי ליגה כחול לבן מחייה את עצמה. עשינו פה יש מאין. היה קושי רב לעצב את הכל מחדש, אבל ראיתי את הדרייב והרצון המטורף לחזור. כשהקורונה פרצה הסתכלתי על זה גם כאישה, כאמא. הבריאות של השחקניות בלט והיה לי הכי חשוב. היא יצרה חוסר וודאות שכל יום מישהי אחרת חלתה. כולם עצרו, לקח לנו זמן להתניע מחדש, אבל הגענו לזה בסוף. זה היה יותר קשה מעכשיו. המלחמה הזאת מביאה עוצמות אחרות כלפי השחקניות, הן לא חוששות להיות על המגרש, גם אם היו אזעקות ברמלה ועצרנו הכל. זה היה מוזר אבל עם הנצח לא מפחד. אנחנו דוהרות קדימה, זאת החובה שלנו".
בניגוד לליגה הלאומית, שנשארה בלי זרים, אתן החזרתן את הזרות אחרי סיבוב.
"יש צוות מקצועי באיגוד ויושבי ראש של הקבוצות, אנחנו מקיימים ישיבת מנהלת מוקפדת מאוד אחת לחודש. אף מנהלת לא מתנהלת ככה. במלחמה צריכים לקבל החלטות. כולם הרימו גבה ושאלו איך הליגה תיראה בלי זרות, אמרו שגם ככה זה לא מעניין, אמירות משפילות ולא מכבדות את הענף, בחרתי לא להקשיב להן ולהתחיל לשחק רק עם הישראליות. אמרתי שנגלה כוכבות חדשות על המגרש, ולתת הזדמנות אמיתית לשחקניות. זאת ליגה מקצוענית שמתאמנת ורוצה להצליח, אני לא באה בביקורת על הלאומית, זה לא חובבני וזה לא ליד ולא בערך. אם אתן רוצות להיות בליגת העל, אתן צריכות לעלות על המגרש. השחקניות הן פרטנריות מדהימות, ומושכות קדימה, רוצות להתאמן ולשחק ולא בורחות מזה. גם באשדוד וגם בראשון שחטפו הרבה מאוד רקטות במלחמה, השחקניות עלו על המגרש כמו גדולות, והתוצאות מדברות בעד עצמן".
הילה קניסטר בר-דוד בת ה-45 מכהנת כיו"ר המנהלת מזה חמש שנים. לפני שאשת יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד נכנסה לתפקיד, הוא עבר מיד ליד במהירות. "פנו אליי כשהמנהלת הייתה אמורה להיסגר, היא הייתה עם רגל אחת בקבר. אמרו לי שאני חייבת לקחת את זה. אמרתי שאני לא מבינה בכדורסל כל כך. אני צפיתי, יודעת מי אלה אלומה גורן ולימור מזרחי, לא מכירה את המשחק עצמו. אמרו לי משפט שמהדהד בי עד היום שאני צריכה לנהל את המשחק ולא לשחק את המשחק. זה הההבדל בין לנהל מנהלת לבין להיות שחקנית. ממש חששתי כי לא הבנתי בספורט, ולא התיימרתי, אבל מהרגע שלקחתי את זה, הבנתי את המטריה. נכנסתי לתחום בהתנדבות מלאה אבל מצריך התנהלות סביב השעון, וקיבלתי קדנציה עם קורונה ומלחמה, כשקודמיי נחו על זרי הדפנה. ההחלטות שלי לא היו סוליסטיות, אני הרבה מתייעצת עם משה ויינקרנץ שהוא מלווה אותנו מטעם האיגוד, וגם עם עמירם הלוי ויענקלה בן שושן. זה לא מתנגש כי האיגוד הוא הבית המקצועי של השחקניות. כשמבינים שהמנהלת באה לנהל את הליגה, את מעמדן של הקבוצות, את התקצוב השווה, והמלחמות שלי מניבות פרי".
קניסטר-בר דוד מפרגנת במהלך הראיון לשר הספורט מיקי זוהר ("איש מקצוע מהשורה הראשונה, שמבין את הצורך בספורט הנשי בישראל. הוא פרטרנר אמיתי לנשים", ומספרת איך בשיחה איתו לפני קצת יותר משנה השאיר אותה בתפקיד למרות שהצהירה כי תעזוב: "נקלעתי למצב שלא הבינו את הצורך בכדורסל נשים, ולא היה עם מי לדבר. הייתה עננה אם להכניס את המנהלת לאיגוד, וחשבתי שזה יהיה נכון יותר לעשות את זה. התלבטתי מה הכי יועיל לקבוצות ויעשה להן את השקט הנפשי. ישבנו עם שר הספורט כשנכנס לתפקיד, הוא ידע שאני עתידה לעזוב, ואמר לי שהוא מוכן להגדיל את התקציב, אבל צריך לנהל את זה. ביקש ממני שאשאר לעונה הנוכחית, חשבתי עם עצמי, ואמרתי שאם אני יכולה לתת עוד שנה ולעזור בכל הכוח כדי למצב את ליגת העל מחדש, אני שם".
למרות זאת, בסוף העונה הנוכחית, היא צפויה לעזוב את תפקידה: "גם לי כהילה יש שאיפות מקצועיות נוספות לעתיד. אני חושב שבכל תפקיד, בין אם הוא ציבורי, או פרטי, אחרי 5-6 שנים, צריך לעשות שינוי, צריך לתת לאנשים חדשים להיכנס. כמו שעצרתי את ההחלטה הזאת בעונה הקודמת, כדי לקבל תקצוב, נשארתי עבור השחקניות, הרגשתי שאני יכולה להשיג את זה. אני מקווה שאתה תשמע עליי דברים גדולים יותר. זאת העונה האחרונה שלי, ככה צריך".
יום האישה הבינלאומי שחל היום הוא יום בו עדיין אפשר להצביע על הפערים התהומיים יש בספורט הישראלי בין גברים לנשים, גם בהיבט הכלכלי, וגם בתחום העניין. "הנשים בספורט לא מוערכות מספיק, אנחנו מתחילים להרגיש קצת אחרת, הפערים הם בלתי הגיוניים, לא מבינים באמת שצריך להשקיע כדי לקבל תוצאות. אנחנו דורשות את זה מהשחקניות, אבל המדינה צריכה להבין שיש ספורט נשים וכדורסל נשים זה ספורט הכדור המוביל ביותר לבנות, אנחנו משתדלים לקבל החלטות כדי למצב את הליגה מחדש. כל יום צצים לנו בעיות מחדש, כמו למשל מיסוי הזרים שמבקשים כסף רטרוקאטיבי, וצריך להילחם ואני מתאמת פגישה עם ראש רשות המיסים, וזה מלחמות שלא עשו לפניי. לא סללו את הדרך נכון, וכשהדרך לא סלולה נכון, יש המון באמפרים בדרך, וצריך למחוק חלק ממנה ולסלול מחדש. זאת דרך ארוכה, וצריך הרבה סבלנות, כוח נפשי ופיזי, ולעמוד מול גורמים לא פשוטים כמו האוצר ומשרדי ממשלה אחרים שאומרים שכדורסל נשים לא רלוונטי וצריך דברים אחרים קודם כל. לא, קודם כל כדורסל נשים, אנחנו עושות עבודה טובה, אבל אנחנו רק באמצע הדרך".
מה החזון שלך לכדורסל הנשים?
"אני מסתכלת על מחר בבוקר, כי אי אפשר לחשוב על העתיד, אנחנו חיים את היום וכל יום הוא יום אחר. צריך להכניס לתודעה שיש פה ספורט שקוראים לו כדורסל נשים שזה ענף מטורף, ועם תקצוב ראוי אנחנו נהיה מעניינות, סוחפות ומרגשות, ונגרום לילדות להסתכל עלינו. זה הכל מתחיל בבסיס, בחינוך, בללמד את הילדות שלנו שזה מצוין לשחק כדורסל, ולא לסמן כילדות שמשחקות כדורסל כמשהו גברי. שיוויון מתחיל בבתי הספר כשהן קטנות, לייצר קבוצות ספורט, אפשר גם כדורגל, טניס, כל ספורט שהן רוצות. זה חשוב לבריאות, זה חשוב לערכים. כך נוכל לייצר שחקניות. אין לנו מספיק שחקניות, כדי לגרום לילדות לצאת ולשחק צריך לגרום להן להבין מה זה. להכניס את השחקניות שלנו לשיעורי הספורט, לעשות משחקים של בנות מול בנים, והן תשקענה את הזמן מגיל ילדות ובגיל נוער ישחקו בלאומית ויעברו לליגת העל, לגרום לדרך ולסמן מסלול שילדה יכולה לצעוד בו. היא לא חייבת לרקוד כדי להיות ספורטאית".
מה דעתך על הכתבה?