מכבי פתח תקווה מציגה: הירידה המיותרת בהיסטוריה של ליגת העל. סתם ירידה. על כלום. בגדול, יש כמה סוגים של יורדות. נגיד הביזיונית, זו שמתפרקת ומתבזה כל הדרך למטה וכמעט לא צוברת נקודות. יש גם את המתפרקת, זו שכבר מאמצע העונה הכל קורס לה וברור שלא תתחמק מגורלה. יש את היורדת הטראגית שמשום מקום נפלה ברגע האחרון, יש את יורדת ה"לי זה לא יקרה", וכמובן את היורדת הקלאסית, זו החלשה שאף אחד לא נתן לה סיכוי מראש. אבל מכבי פ"ת? תופעה חדשה. יורדת שבכלל לא הייתה צריכה לרדת.
זאת הייתה חתיכת עונה מוזרה עבור הלוזונים. מינוי מאמן בפרופיל גבוה הרים את הציפיות למקום גבוה מדי. עם אלישע לוי, בקאמבק ראשון לליגה אחרי הנבחרת, במלאבס דיברו על פלייאוף עליון, אבל לא ביצעו שינויים משמעותיים בסגל. במשפחה רצו צעירים ובעיקר את המשך ההרצה של מנור סולומון לקראת המכירה, אבל גם ציפו לתוצאות בטווח הקצר. סדר העדיפויות לא לגמרי היה ברור.
מכבי פ"ת פתחה את העונה עם חמישה משחקים ללא הפסד כולל ניצחונות על בית"ר ירושלים ומכבי חיפה והתמקמה במקום הרביעי. אחר כך נתקעה. התקשתה מאוד בכיבוש שערים, אבל גם מיעטה לספוג. השער המוזר של חביב חביבו בנתניה במחזור ה-10 סידר לה ניצחון נדיר. אחריו באו חמש תוצאות תיקו רצופות (בין היתר מול שלוש הקבוצות של ת"א ובטדי). אחרי 15 מחזורים, לפ"ת היו תשע תוצאות תיקו ואת ההגנה השנייה בטיבה בליגה אחרי מכבי ת"א. ואז באה תבוסה 3:0 וטרפה את הקלפים.
זוכרים את זה? מכבי פ"ת מביסה את בית"ר 1:4 (עדי אבישי)
לוי הפסיד גם למכבי חיפה ומחליפו מוראד מגמאדוב הוסיף לרשימה עוד שני הפסדים. בדיעבד, אפשר לומר שההחלטה לפטר את לוי הייתה מיותרת כמו הירידה. בחודש רע, פ"ת איבדה את היציבות ההגנתית וגם את הראש. המינוי של גיא לוזון הוא דוגמה ברורה לאיבוד עשתונות. גיא אפילו לא ניסה להסתיר את העובדה שנכנע ללחצים משפחתיים. מבחינתו, לאמן את מכבי פ"ת זה כמו להיקרא למילואים – לא בא לך על זה, אבל אין לך ברירה ואתה מרגיש מחויב.
גיא לוזון לא בא לבד. הכסף שנכנס מהמכירה של סולומון שימש בחלקו למסע רכש הזוי. בימים האחרונים של חלון ההעברות פ"ת החליפה ארבעה זרים, צירפה ישראלים תקועים בהשאלה בדמות אלי אלבז ואופיר מזרחי ולמעשה דחקה הצדה את הצעירים. כלומר, כל הקונספט של העונה השתנה ברגע. המדיניות של הלוזונים התהפכה בשביל גיא. הוא הפך לסיפור המרכזי. הרי ממילא אף אחד שם לא חשב שהקבוצה תרד ליגה.
לוזון קיבל קבוצה במרחק שלוש נקודות מהקו האדום. הוא פתח עם 7 מ-9 והתחיל לדבר על החלום לזכות בגביע המדינה. מכבי נתניה הורידה אותו לקרקע עם הדחה ו-4:1 מהדהד בליגה. בכלל, בכל פעם שפ"ת הרימה את הראש או העף, היא קיבלה סטירה. בתחילת מרץ, היא חטפה 6:0 מהפועל ת"א במשחק שהיה שולח הביתה כל מאמן שהוא לא בן משפחה. לוזון נשאר. ניצח את אשדוד, פתח את הפלייאוף התחתון עם 0:1 בק"ש והפער מהקו האדום עמד על תשע נקודות. ושוב באה הסטירה.
גיא לוזון. לא הייתה לו ברירה (עדי אבישי)
בששת המחזורים האחרונים, פ"ת צברה חמש נקודות ואשדוד 15. עבור אבי לוזון, זהו נתון לא מוסבר, אבל למעשה יש לו הסבר פשוט. מוטיבציה. רצון. אשדוד נלחמה והאמינה. מכבי פ"ת הייתה אפאטית. כבויה כמו המאמן שלא רצה להיות שם שעל הקווים. בלי אנרגיות וטירוף, לא נשאר הרבה מגיא לוזון. בלי זהות והרכב קבוע, אתה מקבל אוסף של שחקני רכש שלא אכפת להם. אתה מקבל חבורה שלא מסוגלת להילחם ואין מי שיוביל אותה. אתה מקבל ירידה מיותרת.
תחשבו על זה רגע. מה תזכרו מהעונה הזאת בעוד כמה שנים? הקאמבק של אשדוד, את אבי בוחבוט (גיבור מביך), את איזי שרצקי (סתם מביך) והמאמנים שהחליף, את המהפך, אבל לא את היורדת. כי מכבי פ"ת לא הייתה ממש רעה ולא הייתה מתחת לקו האדום עד 75 דקות לתום העונה. היא ירדה סתם, על כלום, על משחק אחד שהיה חסר לה. על שורה של החלטות פזיזות ועל חוסר אכפתיות. אפילו השמחה לאיד הפעם הייתה מינורית.
כן, מה לעשות, אם אתם לא אוהדי מכבי פ"ת, סביר שחייכתם בלב. קל לשנוא את הלוזונים ומבחינתם, שזה יימשך לנצח. הם חיים ופורחים מתוך השנאה והבוז. משם נולד נאום המנגלים בירידה הקודמת לפני שבע שנים. אבל הפעם, אבי לוזון התייצב מול המצלמה נינוח. אתה מחכה שידליק אש והוא? משעמם. אתה רוצה לראות רגש ומקבל משהו שיותר מזכיר את נעמה קסרי מסבירה למצלמה מהלכים בהישרדות. בין המילים שלו ממש יכולתם לשמוע משהו כמו: ירדנו? למי אכפת. גיא יישאר ויעלה אותנו כי גם ככה מי תיקח אותו עכשיו ואיזה ברירה יש לו? אז נתראה עוד שנה, ביצ'ז. אני והכסף שהכנסתי למועדון ממכירת סולומון לא רואים אתכם ממטר. פיס.
אבי לוזון ועומר גולן. נתראה בשנה הבאה? (דני מרון)
על הנייר, מועדונים כמו מכבי פ"ת ערוכים לירידה פעם בכמה שנים. הירידה הקודמת עזרה לזרז את ההשתלבות של דור אלו, לידור כהן, דני פרדה, מרואן קבהא וגידי קאניוק בבוגרים. בלאומית, יותר קל להריץ צעירים, וללוזונים יש קבוצת נוער שלפני יומיים זכתה באליפות ומחלקה לתפארת. על הנייר, עם שניים-שלושה עוגנים מנוסים וזרים מוצלחים, פתח תקווה אמורה לעלות בהליכה. על הנייר, למועדון כזה שנה בלאומית זה כמו חופשה בבית הבראה. הקבוצה תחזור רעננה, נקייה, עם אנרגיות, אחרי קצת אקשן בדרבי, עם ילדים בשלים ואפילו תכניס עוד כסף בקיץ ממכירת שחקנים.
מכירים את הסרטים שמסתיימים עם שקופית שמסבירה מה קרה לגיבורים אחרי? בסרט של פ"ת זה הולך ככה: אלישע לוי לא הושפע מהירידה שלא נרשמה על שמו. הוא ישב בבית עד שהתפנתה משרה שרצה. גיא לוזון המשיך בקבוצה המשפחתית החמימה וקיבל עוד הזדמנות לשקם את שמו שנמצא בשפל. ארמנדו קופר מצא קבוצה בליגת העל, לידור כהן נמכר, כל שאר עודפי ינואר התפזרו ונשכחו, אבי לוזון חזר לחייך ובעוד שנה ניפגש כאן כולנו שוב כאילו כלום לא קרה. שום נזק לא נגרם. אף אחד לא הוכתם. ועל רקע הכתוביות, מתנגן השיר של אביתר בנאי: כלום לא עצוב, הכל כרגיל. כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה. הכל שקט.
אלישע לוי. הירידה לא השפיעה עליו (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?