1. הדבר הכי גרוע לקבוצת הישגית וקטלנית, שאין לה תחרות, שהיא משתעממת מהר. שיא האי ספיגה של דניאל טננבאום הפיג למכבי ת"א אתמול את השעמום, עד כדי כך שהיו רגעים במשחק אתמול נגד הפועל רעננה שנדמה היה שמכבי לא מגנה על 3 הנקודות שלה אלא על טבלת השיאים שהיא חקוקה בראשה. בהרבה רגעים בפתיחת המחצית השנייה, עד לשער השני של יונתן כהן – מבצע קבוצתי מרשים – זה הזכיר משחקים באירופה, שבו קבוצה ישראלית שיודעת להניע, מעיפה ומתפטרת מהכדור רק כדי להרחיק אותו מאזור הסכנה, ולעומתה הזכירה הפועל רעננה את אותן קבוצות ישראליות שמחפשות שער חוץ ושוכחות שהוא לא להן יעזור אם הקבוצה תפסיד בפער משמעותי.
והאמת? לא רק שמכבי לא הרשימה, ולא הייתה משוחררת, גם טננבאום לא כזה מרשים. צירוף של הגנת ברזל, חוסר אמונה של היריבות, שליטה בקצב של הקישור, והמון המון מזל, מחפים על הופעה די מהוססת של השוער היהודי-ברזילאי. שיא האי ספיגה יירשם לזכותה של מכבי ת"א, וההיסטוריה לא תזכור אם היה זה טננבאום, יאניוטיס או שורה אובארוב.
2. ההופעה של רונן חרזי השבוע במדי נבחרת הותיקים מול ברזיל, גרמה לי לפרץ נוסטלגיה מופרז, עד כדי שיטוט ביוטיוב. סדרת השערים של חרזי, במדי בית"ר ירושלים, בעונת 1995/96, בה צפיתי, לימדה כמה דברים חשובים: ראשית – ייקח לבית"ר ירושלים שנים עד שתצליח לאסוף לקבוצה אחת שחקנים ברמה של אלי אוחנה, רונן חרזי וסטפן שאלוי. שנית: בבית"ר הזו היו שחקנים שלא רק שיחקו מהר, ובנגיעה, הם גם חשבו בין לבין. ובנוסף: הקבוצה ההיא לא לקחה אליפות, אפילו לא סגנות, אז מה נגיד על קבוצה דומה, ביקום מקביל, שנופלת ממנה בהרבה?
דניאל טננבאום. אם בודקים לעומק, השיא פחות מרשים (אריאל שלום)
יש רגעים שבית"ר הנוכחית מקסימה אותך, יש רגעים שהיא מתמיהה אותך, ברוב המקרים היא פול גז בניוטרל. לוחצים, רצים, תזזיתיים, מחויבים ל-DNA אנטי ממסדי, שלא פלא שמה שמנצח לה את המשחק הוא מחליף ששיחק עונה שעברה בליגה א'. וגם זה, לא בפעם הראשונה העונה. אז איך קוראים לשלום אדרי ביקום המקביל: גרי ונדרמולן? יעקב פלד? אלון כהן?
3. די מובן כי מנחוס הפציעות – או הגנטיקה המדאיגה – שפוקדת את משפחת בוזגלו, הכריחה את חיים סילבס לקבל מאלמוג בוזגלו לפחות חצי שעה של עונג בטרם יפרוק כצפוי את כתפו הפרוקה עוד קודם, וייאלץ (לפי הפרוטוקול) לצאת לניתוח שישבית אותו לשלושה-ארבעה חודשים. ככה נהגו בימים הטרופים לומר למי שקרע חלקית את הרצועה הצולבת: "שחק עד שתיקרע סופית ותינעל לך הברך".
כי עם בוזגלו, אחד השחקנים המהירים בליגה אך גם מהיחידים במהירות הזו שהטאץ' האחרון שלהם חף מתמסורת נמוכה של חמצן למוח, הפועל חיפה יכולה הייתה לשחק כדורגל שאין אפשרות להתגונן מולו. כשמשחקים מהר, מרגל לרגל, בפריסה נכונה ותנועה חכמה, רק הסיומת מפרידה בין הכדורגל הזה לתרגום על לוח התוצאות. נס זמיר יודע לסיים, ותמיד תישאל השאלה, האם הכדורגל הישראלי לא פספס את הבחור הזה בשנים קודמות, או שהוא פספוס תוצרת בית? מכיוון שלפחות ארבע גדולות תמיד נכנסות לפלייאוף עליון, הרי שהפועל חיפה ניצחה אתמול משחק קריטי בקרב על שני המקומות הנותרים. אם יהיה לה את בוזגלו בחודשים הקרובים, נוכל לבשר לה כבר עכשיו שהיא תהיה שם.
אלמוג בוזגלו נפצע. יחד איתו, הפועל חיפה תהיה בפלייאוף העליון (מאור אלקסלסי)
4. אברהם גרנט אמר פעם משפט שרק קופרניקוס היה יכול להגיד ולפיו "משחק מושלם מסתיים תמיד ב-0-0". לאמור, ברגע שמנטרלים היטב, ואין טעויות, אין גולים.
המשחק אתמול בנתניה בין המורה לתלמידו ורבו היה משחק של ניטרולים שנגמר ב-0-0 לא כי היה מושלם, אלא כי היה חסר. כאשר שתי קבוצות משחקות אותו דבר, מצופפות ויוצאות מהר, במינימום מסירות, להתקפה, עדיף שיהיו שם שחקני הכרעה. הדברים אמורים בעיקר על בני יהודה. לא סתם יוסי אבוקסיס נד בראש מצד לצד בחוסר שביעות רצון, כבר אחרי 10 דקות. קודם הוא היה מביא שחקני הכרעה שטרם בשלו, עכשיו הוא נאלץ להביא שחקנים בשלים, שטרם הכריעו.
מוחמד גאדיר העלה את מכבי חיפה ב-2009 לליגת האלופות, ועדיין לא פרץ. על בן אז'ובל מדברים כבר כמה שנים טובות כעל הדבר הגדול הבא. לשני השחקנים האלה שחילקו ביניהם אתמול 90 דקות יש ביחד 1,006 דקות העונה בבני יהודה, בכל המסגרות, ורק שני שערים, שניהם של גאדיר. מזל שיגאל פריד היה רחמן ויאפשר לאחד מהם צ'אנס נוסף גם במשחק הבא.
יוסי אבוקסיס ומוחמד גאדיר. החלוץ כבש רק שני שערים העונה (אודי ציטיאט)
מה דעתך על הכתבה?