תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

הקסם פג: כל היסודות של הנבחרת של אנדי הרצוג קרסו

מקדוניה הצפונית - ישראל 0:1
לראשונה מאז עידן שרף, ההתייחסות לישראל נבעה קודם כל מהדרך ואז מהתוצאות, לא מעט בשל התעוזה והרצון לשנות את גורלה, אלא שהסיום...עמיקם מסכם (עוד) קמפיין כושל שהתחיל טוב ונגמר רע. ממש רע
1. ההתייחסות לקמפיין של אנדי הרצוג היתה לכל אורך הדרך אמביוולנטית. מצד אחד, היה משהו קסום בדרך, והקמפיין - היחסית מוצלח - בליגת האומות, כמו גם פתיחת הקמפיין הנוכחי, בלבל אותנו. בפעם הראשונה, מאז עידן שלמה שרף, ההתייחסות לנבחרת נבעה קודם כל מהדרך, ואחר כך מהתוצאות. שיחקנו התקפי, מעיז, היו לנו רגעים טובים גם כשההגנה היתה מביכה.

אך הקונספציה הזו קרסה בשני המשחקים האחרונים - השבוע - באופן שבו התוצאות היו ההסבר גם לדרך. נבחרת ישראל כשלה לא רק בגלל התוצאות - 37 אחוזי הצלחה, הפרש שערים שלילי, מקום חמישי בבית - אלא כיוון שנראתה בסיום הקמפיין בערך כמו שנראתה נבחרת ישראל בסיום קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018: כבויה, מבוהלת, לא מאומנת. לא נרשם פה רף של התקדמות, אלא רף של נסיגה. משהו כבה בדרך ומוטט את כל היסודות עליהן נבנתה הנבחרת של אנדי הרצוג: נבחרת שמשחקת כדי לשנות את גורלה. זה לא נראה כך בסוף, זה נראה הפוך לחלוטין.

2. היה צריך לראות אתמול את השמחה של הצפון מקדונים לאחר שער הניצחון ובסיום המשחק כדי להבין שיש המון דברים גם מעבר לעליה או אי עליה לטורניר גדול. ישראל לא עלתה לטורניר גדול מזה 43 שנה והיא עדיין חושבת שזה חזות הכל. צפון מקדוניה תעלה כנראה בסוף מארס ליורו - מפלייאוף דרג 4 של ליגת האומות - אבל היא יודעת שגם אם לא, המקום השלישי שהשיגה, בזכות הניצחון על ישראל, יביא אותה למקומות טובים יותר בהמשך. אצלנו נדמה היה שאפילו המקום הרביעי לא מעניין אותנו אלא שיא מוקדמות היורו אליו שאף ערן זהבי.


אנדי הרצוג. כל היסודות קרסו (אודי ציטיאט, סקופיה)

במלוא הכבוד לזהבי, שעשה קמפיין מדהים מבחינתו וסימן וי גם שאלת יכולתו בנבחרת, השיאים שלו פחות מעניינים אותי כאוהד נבחרת. השאלה מה הייתה עושה הנבחרת בלי זהבי - ראו הניצחונות על סקוטלנד ואלבניה בליגת האומות - תנקר במוחם של אלה שלא אוהבים את האיש והתופעה. מצד שני, חייבים להודות, גם בניקוי המניירות, הרצון לבעוט מכל מצב, וההתנערות מאחריות של שאר השחקנים כשהם נמצאים לידו, גם אתמול הוא היה השחקן הפחות גרוע בהתקפת הנבחרת וגם הציב בגאונות את אלי דסה בעמדת כיבוש. כלומר, אם תוציאו את זהבי מהנבחרת, אין שם כלום. אף שחקן לא מביא את היכולות שלו מהקבוצה לנבחרת. זהבי הביא.

3. נדמה כי הכישלון הגדול ביותר של אנדי הרצוג היה בשמרנות שלו, גם אם היא לפעמים נראתה כמו תעוזה. זה לא רק השימוש בשלושה בלמים גם כשלא היה בהם צורך, וזה לא רק השאיפה הלא ריאלית לרוץ עם אותו הרכב אידיאלי (הרוש-ייני-טהא-אל חאמיד-דסה-נאתכו-כיאל-פרץ-טוואטחה-זהבי-דאבור), אלא בעיקר ההחלטה להשתמש בלגיונרים ויהי מה.

זה נכון שהקבוצות הישראליות לא הצליחו להגיע לשלב הבתים בשום מפעל בעידן הרצוג, וזה גם נכון שיש בהן דומיננטיות גדולה של זרים, אבל אין לנו ישראלים גם באירופה, גם אם הם רשומים שם. אין שום שחקן ישראלי דומיננטי בקבוצה מחוץ לישראל למעט ערן זהבי, חלק נכבד מן השחקנים משחקים בליגות משניות או זניחות, או אפילו חובבניות, ואלה שכן נמצאים, משחקים לסירוגין, אם בכלל. השיא היה בשיתופו בשלושת המשחקים האחרונים של עילאי אלמקייס, עד כדי הכללתו בהרכב במשחק האחרון.

ערן זהבי. אם תוציאו אותו מהנבחרת - אין שם כלום (דני מרון)

אין לי מילה רעה להגיד על שחקן בן 19 וחצי, שמתאמן עם הופנהיים, גם אם הוא משחק בפועל מול קבוצות כמו קובלנץ, אולם, גיסן, באיירן אלזנאו או הומבורג, בליגה הרביעית בגרמניה (מבחינת הסדר, מקבילה לליגה ב' אצלנו). הוא בטח סופג שם יותר מאשר שחקני כדורגל בארץ, אבל אי אפשר להתחמק ממראה עיניים: מדובר בשחקן בוסרי, שעוד לא עשה את המעבר המושלם מנוער לבוגרים, ואולי היה צריך עוד כמה משחקים בנבחרת הצעירה כדי לקפוץ מדרגה. לפני המשחק אמש, נכחתי במשחק הנבחרת הצעירה ברמת גן, שהיה משחק בקצב גבוה יותר מזה ששוחק בסקופיה (תיקו 1:1 נגד ספרד הצעירה). האמת? מוחמד אבו פאני למשל לא נראה נחות מאלמקייס, ואבו פאני הוא רק דוגמא. הרצוג נכח בהרבה משחקים בישראל ועשה רושם שהוא עיוור לחלוטין למה שהוא רואה. לא דור מיכה, לא יובל אשכנזי, אבל כן רז שלמה ודולב חזיזה. אם היה מדובר במאמן ישראלי, עוד היו טוענים כלפיו שסוכנים מנהלים אותו. בשורה התחתונה: הרצוג לא שיחק עם הישראלים הטובים ביותר.

4. יש משהו משותף לנבחרת ישראל ולצבא הגנה לישראל, ואני לא מדבר על ההגנה. שתי הישויות האלה מתאימות למערכות קצרות. נבחרת ישראל עלתה בעבר לאירועי השיא שלה אחרי טורנירים קצרים, כמעט נוק אאוט, כך גם הנבחרת הצעירה לפלייאוף העליה ליורו 2007 - אחרי שני משחקי מוקדמות בלבד - וכך גם הנבחרת הנוכחית מטורניר ליגת האומות. כשמדובר בליגה של 5-6-7 קבוצות, יש דפוס כמעט ברור. אם מנפים את הקמפיין הראשון, מוקדמות מונדיאל 1994, שהיא טורניר למידה, ב-13 הקמפיינים הבאים, רק בשלושה קמפיינים עשינו סיבוב שני טוב מהראשון: מוקדמות מונדיאל 2002 ומוקדמות יורו 2008 ו-2012.

לרוב, הפתיחה טובה, הפערים בטבלה קטנים, ופסיכולוגית יש תחושה שזה אפשרי, אבל בפועל אין יכולת להתמודד לאורך זמן, בוודאי שלא אחרי פגרת קיץ. אחריה, הכל כבר קורס. נבחרת ישראל השיגה שלושה ניצחונות בקמפיין - שניים על לטביה החלשה ואחד על אוסטריה - ואילו אוסטריה הפסידה פעם אחת לשתי הנבחרות החלשות בבית, ישראל ולטביה, ועדיין ההפרש בינה לבין ישראל היה שמונה נקודות, שלא לדבר על העלייה ליורו, רק בגלל שהיא הצליחה לנצח את רוב המשחקים החשובים. המסקנה: עד שלא ננצח כמה נבחרות שוות או טובות מאיתנו, אין מה לחפש בטורניר ארוך.

שחקני הנבחרת מאוכזבים. הריטואל הקבוע: מתחילים טוב - ומסיימים רע (אודי ציטיאט, סקופיה)

לכן, פרדוקסלית, הסיכוי שלנו לעשות משהו בפלייאוף ליגת האומות גדול יותר מאשר דרך טורניר המוקדמות עצמו, כי מדובר בשני משחקים ולא ב-10. אם ההגרלה תאיר פנים - הונגריה בבית או לכל הפחות בולגריה בחוץ - אפשר בהפקת כל הלקחים, ובויתור של המועדונים הגדולים בליגה, הזכיינים והטוטו, למקד פוקוס על השבועיים האחרונים של מארס. הכדורגל שלנו לא שווה יורו, אבל למי אכפת?
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ