הכי ישראלי שיש: רק אנחנו הבנו מה באמת עובר על ברק בכר

המעקב אחרי הסיקור של ברק בכר בתקשורת הסרבית היה מהנה ומשעשע, כי הוא היה מעין זרקור על עצמנו הישראלים ושימש כמו מראה: קשה היה שלא להשתומם מהדרמטיות המופרזת בסיקור של הליגה המקומית, שיש להודות שהיא די זניחה. אין הכוונה לזלזל באימפריית הספורט המופלאה סרביה, או בכדורגל הסרבי חלילה, ובוודאי שלא במועדון כמו הכוכב האדום בלגרד, ששום קבוצה ישראלית לא מדגדגת את ההיסטוריה שלו; ועדיין, הליגה הסרבית היא לא מהטובות ביבשת, ובכל זאת מסוקרת באדיקות פנאטית, בצעקנות ובסנסציוניות פרובינציאלית, שלמסתכל מהצד נראתה לא רק חסרת פרופורציות, אלא בעיקר תמוהה. אל תגזימו חברים, בסך הכל הכוכב האדום מעדה מול צ'וקאריצ'קי. מה הסיפור הגדול?

ההתלהמות הזאת כמובן הולכת גם לצד השני, וכך כמה ניצחונות במשחקי הכנה גרמו לתקשורת המקומית לצאת בכותרות נלהבות, וכמו בישראל, לחכות לו בפינה אחרי כמה מעידות; ואולי בכל העולם נראה די סביר לחובב כדורגל סטנדרטי שהכוכב האדום סיימה עם נקודה אחת בלבד את הבית שלה בליגת האלופות, אבל בסרביה זה היה "אסון" ו"השפלה" ובאופן כללי תחרות בין כלי תקשורת על מי מקצין ביותר סופרלטיבים ומי הכי מתלהם.

וכמו בישראל, חבורה של "פרשנים" ושחקני עבר לא היססו לקטול את המאמן החדש בחוסר רחמים, עם אפס סבלנות, קטלו אותו באכזריות תוך שהם דוחפים את עצמם ואת החברים שלהם, והכל באלימות ושנאת זרים עם ניחוחות כל כך מוכרים. הלא בישראל אנשים הרבה יותר קטנים קטלו בעבר שמות מפורסמים ולגלגו על אנשי מקצוע בכירים הרבה יותר מבכר (כמו פטר בוס, רנה מולנסטיין או סטיב מקלארן), כך שהיה מעניין הפעם לחוות את זה מהצד השני, של הקורבן. ספק אם זה ישנה משהו לעתיד.

נקודת המפנה הייתה המלחמה. עבורנו כישראלים היה ברור שהכדורגל נעצר, כי כל החיים נעצרו, אבל בכר היה חייב להמשיך כרגיל. להתכונן למשחק מול ז'לנזניצאר, כאילו כלום לא קרה. בעוד שאצלנו עד היום שחקנים מודים ש"אין ראש לכדורגל", בכר והצוות שלו לא קיבלו שום הנחה, שום הפוגה. אבל אי אפשר להמשיך כרגיל, וההשפעה של המלחמה עליו הייתה ברורה. התחושה הייתה שהאירועים פגעו עוד יותר בתחושת החיבור של בכר למועדון, אולי אף יצרה ריחוק ותחושת ניכור. לא יפליא אף אחד אם הוא רק רצה שזה ייגמר כבר, ולחזור הביתה.

כך, למשל, הנאום המפורסם שלו לפני המשחק מול לייפציג. אפשר רק לדמיין כמה אנרגיות זה שאב ממנו, כמה התרגש לפני הנאום וכמה היה סחוט אחריו, כמה תגובות קיבל מכל הכיוונים, איך למשך שעות ארוכות, אולי ימים, הנאום הזה השתלט על חייו ותפס חלק רגשי משמעותי – בזמן שהקבוצה צריכה אותו כאיש מקצוע, כמנהיג, שיכין ויוביל אותה למשחק חשוב בליגת האלופות. לא הייתה הלימה בין הצדדים. בכר והקבוצה שלו לא היו באותו מצב נפשי. הרי אי אפשר בכלל להסביר לזרים מה עובר עלינו. הראש היה במקום אחר.

או למשל, כשבכר אירח בבלגרד את איתן יהלומי, בן ה-12 שנחטף מביתו בניר עוז ביחד עם אביו ושוחרר אחרי 52 ימים בשבי. הכל קרה בשבוע קריטי לכוכב האדום. היא התכוננה למשחק מול מנצ'סטר סיטי בליגת האלופות, התכוננה לדרבי הגדול של בלגרד, ובכל זאת המשפחה של יהלומי סיפרה לאחר מכן על אירוח מרגש מצד בכר, על יחס אישי של בכר והשקעה עד לפרטים הקטנים, על כמה דאג לו לתנאים האישיים, לאירוח בבלגרד, איך העניק לו חולצות וכדורים חתומים, וכמובן היו מלאי הערכה שהזכיר את אביו שעדיין חטוף במסיבת העיתונאים הרשמית של אופ"א להגברת המודעות.

במקביל, עולם כמנהגו נוהג. התקשורת הסרבית ממשיכה לחפור ולהתחפר בכל הכוח, מנתחת וקוטלת, מריצה מועמדים. בלי להתעלם מהטעויות המקצועיות והתוצאות המאכזבות, די ברור שהחל מה-7 באוקטובר בכר והסרבים לא היו באותו ראש. הם יכולים לזהות שמשהו "עובר עליו" אבל לא מסוגלים להבין את העוצמות, עד כמה זה משתלט. הוא שומע את הרעשים בכדורגל הסרבי, וזה עובר לו ליד האוזן. הם בשלהם, מתלהמים ומשתוללים, בעוד הוא דורש לצעוק, תירגעו חברים, יש דברים חשובים יותר.

ברק בכר תמיד היה מוערך בישראל. תמיד נחשב למענטש, לטיפוס מרשים, קר רוח, שיודע להנהיג ולסחוף, אבל התקופה שלו בכוכב האדום מאז ה-7 באוקטובר קירבה אותו עוד יותר לישראל מבחינה רגשית. החיבור אליו גבר. ההזדהות עמו התחזקה. התחושה הייתה שהגוף שלו שם, אבל הראש כאן. הרגשנו שרק אנחנו יכולים להבין מה עובר עליו. עכשיו באופן טבעי הוא מוזכר כמועמד לאימון נבחרת ישראל. זו נראית כמו סגירת מעגל נכונה.