בואו נפסיק לרמות את עצמנו. אנחנו משחקים באירופה, ברמת הנבחרת והקבוצות, מאז 1992, וניתן לספור על פחות מאצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן מאז ועד היום היינו קרובים להעפלה לטורניר גדול.
מאז ועד היום הכדורגל האירופי השתנה מאוד והתקדם, וגם שלנו, אבל יש פערים גדולים שנותרו והם בולטים לעין. שימו יד על הלב ותגידו לי אם כמעט בכל משחק של קבוצה ישראלית נגד קבוצה אירופית במוקדמות ליגת האלופות או הליגה האירופית, קל וחומר במשחקי נבחרת, אתם לא מרגישים שהם חזקים, מהירים וזריזים מאיתנו?
לפני עשרות שנים היינו מתבדחים ואומרים: "טוב, אנחנו אוכלים פלאפל והם סטייק חזיר", אבל שאלתם את עצמכם מה אוכלים בסיירת מטכ"ל, בשלד"ג, במגלן ובכל היחידות המובחרות? למה שם החייל הישראלי מצטיין בהכול, כולל בנושא הפיזיולוגי, ואילו בכדורגל זה ממש הפוך? הרי הם באים מאותם הבתים ואוכלים את אותו "שניצל עם פתיתים".
ביחידות המובחרות יש סרגל מאמצים קשוח ובלתי מתפשר. רק מי שעומד בו, תמיד, זכאי לשרת ביחידה. יש עוד דרישות, אבל זה הבסיס. מתאמנים קשה מאוד, עומדים בכל הדרישות המקצועיות, נמצאים בלחץ פיזי ונפשי קשה כל הזמן, לומדים לחיות עם מה שיש וללא "קיטורים", ולא מוותרים.
במסלולי ההכשרה של הכדורגל הישראלי הדבר הזה לא קיים. אין במחלקות הנוער בישראל, כולל בהתאחדות לכדורגל, הבנה מספקת שמסלולי ההכשרה צריכים לקלוט אליהם ולפתח את מי שמתאים לדרישות של הכדורגל המודרני.
אם, למשל, בלם מודרני צריך להיות גם גבוה, גם חזק, גם מהיר, גם זריז וגם בעל יכולת טכנית טובה – וגם תחת לחץ – אז צריך שכבר בגיל 9 או 10 יהיו לנו כלים מדעיים שיסייעו להעריך את פוטנציאל ההתפתחות של הילד ואת היכולת שלו להגיע לאותן תכונות הנדרשות מבלם מודרני.
צריך שהיכולות הללו ייבחנו כבר בגילים הצעירים, מדי שנה בשנה, ומי שלא יעמוד בסטנדרטים של תפקיד מסוים יצטרך אולי לחפש תפקיד אחר, גם אם הוא "הבן של". לכל הנ"ל צריך להוסיף, לכל הפחות בגילים קצת יותר בוגרים, נניח 14-16, יכולות נפשיות שיאפשרו התמודדות עם לחצים ומשברים, ויכולת לקיים חיים ספורטיביים ברמה הכי גבוהה שיש. זה מחייב ויתור על המון הנאות ומחייב משמעת עצמית גבוהה מאוד.
זוכרים את רוני רוזנטל? שתי אליפויות במכבי חיפה בשנות ה-80, אליפות בקלאב ברוז' בבלגיה בשלהי שנות ה-80, אליפות אנגליה עם ליברפול ב-1990 ועוד כמה שנות משחק בטוטנהאם בפרמיירליג בתחילת ואמצע שנות ה-90.
שחקן מאוד מהיר, חזק ועם יכולות פיזיות מרשימות, בעיקר כוח מתפרץ ולכן גם כוח פריצה – ע"ע המהלך בשער של ראובן עטר נגד צרפת ב-1993 והשער של רוני נגד אזרבייג'ן. אבל הוא היה גם מאוד ממושמע, כולל משמעת עצמית גבוהה, אינטליגנטי וחכם. טכניקה סבירה, לא מעבר לזה, אבל בגלל כל שאר התכונות שלו הוא היה נכס לכל מאמן ולכל קבוצה, וגם לנבחרת ישראל.
וכדאי לומר את האמת: שחקנים ישראלים מהסוג הזה היו לנו מעט מאוד, אם בכלל. רוזנטל היה שילוב נדיר של מהירות, כוח, משמעת, חוכמת משחק ויכולת להתמודד לאורך שנים עם הקצב והדרישות של הכדורגל האירופי. לייצר עוד שחקנים כאלה לא יכול להיות תוצאה של מזל או של דור מקרי, אלא של מאמץ משולב ומתמשך של המועדונים, ההתאחדות ואנשי המקצוע.
מכל הקריירה של רוני רוזנטל אני מציע להתמקד דווקא בשנים שבהן שיחק בטוטנהאם. הוא היה שחקן קו שמאל ממוצע, שעושה עבודה על הקו, עבודה הגנתית בסגירת שחקני הכנף של היריבה ועבודה התקפית בהתקפות מעבר מהירות על האגף. בטוטנהאם בלטה העובדה שרוזנטל, גם בגיל מבוגר, ידע להתמודד היטב עם המהירות, הכוח והקצב של שחקני הפרמיירליג, כמו שהוא ידע לעשות זאת מול כל שחקן אירופי שמולו התמודד.
תדמיינו לנו את המשחק נגד נבחרת אירלנד הבינונית, נבחרת אירופית ממוצעת, מהירה וחזקה, גבוהה וחסונה, שאין בה כוכבי פרמיירליג או בונדסליגה, אבל יש בה מסה גדולה. לו היו לנו בסגל 20 רוני רוזנטלים ורק אוסקר גלוך אחד או מנור סולומון אחד – מסתדר לכם?
תחשבו שהבלמים שלנו היו בנויים פיזית כמו רוני רוזנטל ולא כמו רז שלמה, כנ"ל המגינים ולא כמו גיא מזרחי, כנ"ל הקשרים האחוריים ולא כמו אליאל פרץ או גבי קניקובסקי, וכו' וכו'. שלא לדבר על החלק הקדמי יותר, שם גלוך, סולומון, דור תורג'מן ואפילו ענאן חלאילי לא היוו יריב שווה ליכולות האתלטיות והפיזיות של נבחרת בינונית כמו אירלנד. עם כל לחץ קטן, אפילו דחיפה, במיוחד במחצית הראשונה של המשחק, המחצית הקובעת, נכנעו ללחץ ואיבדו את הכדור.
אבל אם רוצים באמת לייצר כאן עוד רוני רוזנטלים, אי אפשר להסתפק בסיסמה. צריך לבנות מסלול מסודר כבר מגילי הילדים והנוער. אפשר, למשל, להקים אקדמיות או פנימיות שבהן השחקנים המצטיינים יקבלו מעטפת מקצועית מלאה לאורך שנים – לא רק אימוני כדורגל, אלא גם תזונה, כוח, אתלטיקה, התאוששות וליווי מנטלי.
צריך גם להכניס בדיקות קבועות לאורך כל תהליך ההכשרה: מהירות מתפרצת, מהירות ל-10 ול-30 מטרים, סיבולת, כוח, שינויי כיוון, אחוזי שומן, מסת שריר ומדדים נוספים. לא כדי לקבוע בגיל 10 מי יהיה שחקן ומי לא, אלא כדי לעקוב אחר ההתפתחות ולראות מי עומד בדרישות של הכדורגל האירופי ומי צריך לעבוד על נקודות מסוימות.
גם סגנון האימון צריך להשתנות. לא רק טקטיקה, כדרורים ומסירות, אלא ככל שהשחקנים מתבגרים גם הרבה יותר עבודה על אתלטיקה, כוח, מהירות, קואורדינציה ועמידה בקצב גבוה. אי אפשר להגיע לבוגרים ורק אז לגלות ששחקן מוכשר מאוד לא מסוגל להתמודד פיזית עם שחקן אירופי ממוצע.
אפשר גם לייצר קשרים מסודרים עם מועדונים ואקדמיות באירופה, לשלוח לשם מאמנים להשתלמויות ונערים מצטיינים לתקופות אימון. לאו דווקא כדי שיעברו לחו"ל מיד, אלא כדי שיספגו את האווירה, את הקצב, את הדרישות ואת הסטנדרטים ויבינו כבר בגיל צעיר מה נדרש מהם.
שינו זוארץ, מורן מאירי, יעקב שחר, אלונה ברקת וכל האנשים שמנהלים פה את העסק – תתחילו לחשוב איך מייצרים פה רוני רוזנטלים, שיוכלו לשחק כשחקני הרכב מן המניין בכל ליגה אירופית ממוצעת ושכל משחק נגד יריבה אירופית כזו או אחרת ייראה להם כדבר שגרתי.
יש מקום גם לגלוך וסולומון, הכישרון גם חשוב, כנ"ל היצירתיות, אבל זה משחק של 11 על 11 ולא 2 על 2. לכן חשוב שהרוב יהיו כאלו שיוכלו להתמודד עם היכולות שאצל כל נבחרת אירופית ממוצעת הן היכולות הבסיסיות, הסטנדרטיות.
רן בן שמעון לא חף מטעויות, אבל כבר היו לנו מיטב המאמנים – ישראלים שלקחו אליפויות ותארים, וגם זרים עם מנטליות וחשיבה אירופית – ולמרות שאנחנו משחקים באירופה מאז תחילת שנות ה-90, לא הצלחנו להדביק את הפער ו/או להגיע לטורניר גדול.
אז אולי הגיע הזמן לשנות נוסחה. אולי כדאי לחשוב על תחילתו של פס הייצור ולהתאים אותו לדרישות השוק, כך שהמוצר הסופי והמוגמר יוכל להתחרות היטב בשוק?
לי זה נשמע הגיוני. חומר למחשבה.
מה דעתך על הכתבה?