געגועים לפעם: 10 האצטדיונים המיתולוגיים של הכדורגל הישראלי

play
אצטדיון האורווה | ברני ארדוב
תיקתקנו: קליפ סיכום היום, 2.6 04:34

הגבשושיות בקופסה התערבבו בכדורגל נפלא, בימק"א 8,000 איש עשו רעש של 80 אלף, באצטדיונים הישנים ברמת גן שיחקו קבוצות אלופות, וסרמיל העלה ניחוח מזרח אירופי והאורווה סיפקה סיפורים היסטוריים. רון עמיקם מדרג ומתגעגע

(גודל טקסט)

בואו נתחיל באצטדיון שלא יופיע פה, זה שבאתי בשעריו – או יותר נכון בחריציו – מדי שבת ב-10.30 על השעון, האצטדיון העירוני בבת ים. האצטדיון הזה שכן בקצה המעברה, מול מלון "פאן אמריקן", והיה פרוץ לרוחות שהגיעו מהים והיתלו בכדור ובשחקנים. היה שם יציע של מושבי עץ, שאיפה שישבת, שם דרכו אלה שהיו מעליך, ומתחתיו היו אלפי בקבוקים שבעידן איסוף הבקבוקים היום, היו בטח מהווים בסיס למאבק בין פושטי יד. על היציע ניצח "טורקו", שאין לי מושג מה היה שמו האמיתי, אבל הוא היה דמות מיתולוגית, גברתנית, עם שפם עבות, שרק היה חסר לו תרבוש כדי להתאים את מראהו לכינויו.

אל חריציו של האצטדיון – כלומר, הסדקים בקיר – הייתי מתפלח בקלילות, מדלג מעל הברזלים ורץ ליציע כדי לצפות בעוד ניסיון בלתי אפשרי של הפועל בת ים להעפיל לליגה הבכירה. זה מעולם לא קרה, וגם לא יקרה: האצטדיון נהרס, גם המועדון וגם האצטדיון החלופי מושבת וכמוהו הקבוצה הבוגרת ששיחקה בו. אין כדורגל בוגרים בבת ים, גם אני כבר לא גר שם, אבל מלבדו היו עוד עשרות מגרשים מיתולוגיים שנכנסו ללב כולנו והיום עומדים על חורבותיהם מפלצות נדל"ן.

הטקסט הארוך שתקראו תיכף, הוא שיר ארוך של כיסופים, געגועים לכדורגל של פעם, שבו הנוחות והתרבות לא הביאו אותך למגרש הכדורגל אלא ה"מואבט", המפגש החברתי.

אוהדי הפועל תל אביב בכניסה למגרש האורווה בפתח תקוה
הימים בהם מה שהביא אותך למגרש היה המפגש החברתי. מחוץ אצטדיון האורווה | ברני ארדוב, ברני ארדוב

10. אצטדיון וסרמיל, באר שבע

1959 – 2019
בעלת הבית: הפועל באר שבע
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. שלום אביטן 54; 2. רפי אליהו 47; 3. מאיר ברד 44

נדמה לי שהיה זה שייע פייגנבוים שהגדיר ב"עברית הניגפת" שלו (הקרדיט ליוסי שריד המנוח) את וסרמיל כ"שדה תעופה".

וסרמיל היה אצטדיון ענק, שהמרחק בין היציעים למשטח רחב הידיים עוד שיווה לו מראה של קולוסיאום בלתי נגמר. הטבעת שאכלסה באופן רשמי 13 אלף איש ובאופן לא רשמי 17 אלף איש, רק נתנה לאצטדיון הזה את המראה המזרח אירופי. הפועל ב"ש זכתה בו בשתי אליפויות בעידן הישן, את שאר האליפויות השיגה כבר בטרנר, ושנים רווחה קלישאה שלא ניתנה לויכוח, לפיה "האליפות עוברת בוסרמיל". אפילו ברצלונה של יוהאן קרויף שיחקה בו, ועוד במשחק רשמי, וגם ניצחה 0:7. את אחד השערים בישל ג'ורדי קרויף לאוסקר גרסיה. לכו ליוטיוב, זה שם.

עד 1988 היו מאחרי השערים תלוליות עפר עליהם ישב הקהל האורח. ב-1980 ביקרה בו מכבי תל אביב, ושם כבש בארי סילקמן – שחקן אנגלי-יהודי שהגיע מהליגה הראשונה באנגליה – את שערו היחיד. המשחק בינה לבין הפועל ב"ש הסתיים בתיקו 1:1. את שער היתרון כבש שלום אביטן בבעיטה אדירה שהכניעה את מוישל'ה מרכוס הצעיר. זה היה לכיוון השער הצפוני. אביטן רץ את הקילומטר וחצי בערך שהפרידו בין שער לשער, הגיע למרגלות תלולית העפר שעליה ישבו כמה מעשרות אוהדי מכבי ת"א ונופף להם באגרופו. אביטן לא רץ במצטבר במשחק, כמו ברגע הזה.

היום עומד במקום: שכונת סנטרל פארק 17

הוקם במקומו: אצטדיון טרנר

אצטדיון וסרמיל באר שבע
המרחק בין היציעים למשטח רחב הידיים עוד שיווה לו מראה של קולוסיאום בלתי נגמר. וסרמיל | קובי אליהו

9. אצטדיון המכביה, תל אביב

1932 – 2012
בעלת הבית: מכבי תל אביב
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. גיורא שפיגל 28; 2. שייע גלזר ורחמים טלבי 15

אצטדיון המכבייה הוקם לטובת משחקי המכבייה הראשונה ב-1932 ונסגר למשחקים ב-1969, בעיקר בגלל שהיציעים בו – 5,000 מושבי בטון שנבנו סטייל יציעי העץ (ספסלים ארוכים) עמדו בסכנת קריסה לאחר שהקרבה לרוחות הים כרסמה בהם. המגרש עמד במקום מיתולוגי, בשולי מגרשי התערוכה הישנים, ליד שפך הירקון, בסמוך למגדלור. עד לשם צעד חיים ארלוזורוב באותו ליל שבת שבו נרצח והותיר תעלומה, ושם אירחו הקבוצות והנבחרת הרשמית והבלתי רשמית של שנות ה-40, את משחקיהן הבינלאומיים. בימים טובים עמדו סביב הגדרות 20 אלף איש, רובם בעמידה, עד שקם אצטדיון רמת גן (לטובת המכבייה השלישית), ולקח מהמכבייה את תוארה הלאומי. מה שנותר שם היה מגרש שלפעמים שיחקו בו משחקי ליגה ולפעמים לא, כיוון שבמקביל הוקם אצטדיון "באסה" ואחר כך בלומפילד.

דווקא בלומפילד הוא זה שנתן למכבייה עוד קצת עדנה בטרם הושבת, כיוון שהחליף את באסה בתקופה בה נהרס וגם כיוון שמכבי תל אביב שיחקה בו עד שקיבלה אישור לשחק בבלומפילד. היא אפילו זכתה במכבייה באליפות "העונה הכפולה" ב-1968. שנים לאחר מכן עוד התאמנה מכבי תל אביב באצטדיון המכבייה, והדרך הפתלתלה לשם תמיד עברה דרך גלידה 'מונטנה' המיתולוגית. משחק האימון בו הוצג הזר הראשון בתולדות המועדון, ואלקיר סילבה האורוגוואי, היה גם המשחק שסימן את סופו של האצטדיון, שכן אחד היציעים קרס ובנס לא היו הרוגים מקרב אלפי הצופים שהגיעו למשחק. בתחילת שנות ה-90 גם מכבי תל אביב עברה סופית לקריית שלום והמגרש עמד בשיממונו עד שעלו עליו הדחפורים. בסרט "צבי אומר" שמופיע בימים אלה בהוט 8, מסמן אריק איינשטיין סביב שרידי האצטדיון את המקום בו שבר את שיא ישראל לנוער בקפיצה לגובה.

היום עומד במקום: חניון נמל תל אביב וגן שעשועים

הוקם במקומו: אצטדיון רמת גן

8. אצטדיון גלי גיל, רמת גן

1949 – 1974
בעלת הבית: מכבי רמת גן
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. יהודה שהרבני 36; 2. גדי צלניקר 17; 3. שאול אלבוכר 15

מעבר לכך שמדובר באצטדיון מיתולוגי שזכה לשתי אליפויות מפתיעות בטרם נהרס, הוא בעצם ראשיתו של מאבק שניתש בימים אלה על אצטדיון וינטר, בין ועד אוהדי מכבי רמת גן לבין בעלי הכח עמידר. אבל עם כל הכבוד, לגלי-גיל היה את הסטייל שלו: הוא היה אצטדיון ללא קבוצה, שנצמדה אליו קבוצה שזכתה בו בתהילתה, והיום כמעט וחדלה מלהתקיים: הכח מכבי רמת גן.

הכח היתה קבוצה שהוקמה בשכונת שפירא בתל אביב. מכבי רמת גן שיחקה בשיאה בליגה השנייה ושיחק בה למשל הכדורסלן חיים שטקרמן – ככדורגלן. הכח נדדה בין מגרשים, וחיפשה מגרש כדי לתקוע בו יתד. כך נולד האיחוד הראשון בכדורגל הישראלי: הכח מכבי רמת גן. הכח תל אביב הביאה קבוצה מצוינת ששנה אחרי האיחוד העפילה לליגה הראשונה וארבע שנים אחריו כבר זכתה באליפות, מכבי רמת גן הביאה את המתחם האדיר שנבנה לה על גבול תל אביב, עד גדות נחל מוסררה (איילון), במתחם הבורסה ליהלומים, בצמוד לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, מתחם שכלל גם בריכה אולימפית, מיתולוגית בפני עצמה, בה זכה מארק ספיץ האגדי במדליית זהב במשחקי המכבייה.

זה היה מגרש קופסתי, שבצד אחד שלו, ממש מאחרי השער, עמדו ארבעה עצי אקליפטוס, מגרש שבשיאו היו יכולים להיכנס אליו 4,000 צופים, והיה קשה להוציא בו נקודות. הכח זכתה שם באליפות ב-1965 ו-1973, בטרם נהרס המגרש לטובת הקמת עוד מגדל של הבורסה, ומכבי רמת גן קיבלה את המתחם בצמוד לשכונת רמת השקמה, בקצה הדרומי-מזרחי של העיר.

בגלי-גיל באו לידי ביטוי כל חוליי התקופה. הכח הייתה קבוצה של גברתנים, ששיחקו כדורגל קשוח, ונהנו ממאמנים דגולים שידעו להוציא מהם 150 אחוז. כשרצו לשמור על תוצאה, המגרש סיפק את צרכיהם, בין אם לופא קדוש האגדי, העביר בו זמן, ובין אם בעטו השחקנים את הכדור לכיוון הנחל. היו"ר היה אלי דהאן, שהיה גידם, והאיש החזק היה "יוסקאי", יוסף מזרחי, בעל מראה לטיני, עם שיער משוח לאחור, רזה, מעשן, וכזה שסיים את חייו במה שהוגדר כ"חיסול של העולם התחתון", אבל עסקן מסוג העסקנים שעשו להם חשבון.

היום עומד במקום: קניון די-מול

הוקם במקומו: אצטדיון וינטר

בני יהודה מול הפועל כפר סבא, אצטדיון לויטה
אצטדיון לויטה שהחליף את מגרש הפרדסים | ברני ארדוב

7. מגרש הפרדסים, כפר סבא

1952 – 1986
בעלת הבית: הפועל כפר סבא
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. ישראל פוגל 81; 2. יצחק שום 33; 3. אלי יאני 28

למגרש הזה היית מגיע דרך צומת רעננה, שהיה פקוק גם ביום כיפור, קל וחומר לפני משחקים. נכנסו בו 3,000 איש, אבל רק על החומה ישבו כמה מאות. המגרש היה ברחוב טשרניחובסקי שבעת ההיא היה הגבול המערבי של המושבה וממערב לרחוב היה פרדס, בדרך כלל בוצי. במגרש הזה מעולם לא ישבתי, תמיד עמדתי, לרוב אחזתי בגדר שהסתירה כמעט את הכל, אפילו את התרנים ששיחקו בהפועל כפר סבא – יאיר נוסובסקי או בנו עופר, יואב אברוצקי, יורם מור, דורי אלמוג, וכמובן אלי יאני וישראל פוגל. אם לא אזקת את עצמך לגדר, היית מוסט אחורה ומוצא את עצמך מוטל בין שני ספסלי העץ שהיו לכאורה יציע. זה היה מגרש שהיה קשה להוציא בו נקודות, כי הוא היה צפוף, וקטן, ומרעיש, והאיכרים עשו שם תמיד קבוצות טובות.

בכפר סבא היה דיסוננס בין גודל המגרש לבין הצרכים שלו. המגרש המיתולוגי הביא אליפות ב-1982 והוחלף באצטדיון מנוכר הרבה יותר, בן יציע אחד, שגם בו נכנסים רק 5,500 איש. במגרש המיתולוגי היה יותר בית, פחות מקום, ויותר – הרבה יותר – קבוצה.

אגב, הכותל הדרומי של האצטדיון, ששרד את החורבן והבנייה המחודשת, הפך אתר לשימור.

היום עומד במקום: מתחם של בתים פרטיים וגינה

הוקם במקומו: אצטדיון לויטה

אצטדיון קרית אליעזר
גדל וגדל והגיע לשיאו דווקא כשהדשא היה בו צהוב – בעונת האליפות הראשונה בעיר ב-1984. קרית אליעזר | ברני ארדוב

6. קרית אליעזר, חיפה

1955 – 2015
בעלת הבית: מכבי חיפה
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. ראובן עטר 65; 2. יניב קטן 54; 3. זאהי ארמלי 51

במונחים מקצועיים, קרית אליעזר היה אצטדיון מתקדם. הוא שכן בלב פארק, יכולת להינפש סביבו. הייתה לו מבואה פנימית, שממנה התחלת להיכנס ליציע. המקום הזמין בילוי גם אם היציעים היו רחוקים מהמגרש. והיה את הבניין ממול, ומנזר סטלה מאריס הבטיח מלמעלה, ולחנות, חנית בכביש החוף, לפעמים ליד "מקסים".

לא תמיד היו בו 14,002 מושבים, הוא התחיל כאצטדיון עירוני בן 5,000 מושבים, והאירועים הגדולים בכלל התקיימו בקרית חיים, אבל קרית אליעזר גדל וגדל והגיע לשיאו דווקא כשהדשא היה בו צהוב – בעונת האליפות הראשונה בעיר ב-1984. בשיאו, יציע האורחים היה נפרד ומה שהפריד בינו לבין יציע ג' היו חדרי ההלבשה, אבל כשהוקמו חדרי הלבשה חדשים, עבר יציע האורחים להיות מאחרי השער הדרומי. באמצע שנות ה-80 הפך הדשא של קרית אליעזר למודל חיקוי לשאר האצטדיונים בארץ, אבל עד לתוצאה הסופית הוא עבר מחלות, ייבוש ועוד.

קרית אליעזר ראה הכול: אליפויות, גמרי גביע, משחקים גדולים באירופה (2:3 של מכבי על פ.ס.ז', 0:0 של הפועל מול בשיקטאש, 1:3 של הפועל מול ברוז'), אסונות לא עלינו וגם את "משחק השרוכים". המיתולוגיות שבו – הקבר שלו עוד רענן – היא בגדולתו, בהיותו אחד משני האצטדיונים החשובים לפני הקמת האצטדיונים החדישים.

היום עומד במקום: פרויקט מגורים

הוקם במקומו: אצטדיון סמי עופר

תודה לך קרית אליעזר, מכבי חיפה
אחרי קרית חיים, גם הפועל חיפה עברה לקרית אליעזר | קובי אליהו

5. אצטדיון ד'אלסנדרו בקרית חיים, חיפה

1958 – 1991
בעלת הבית: הפועל חיפה
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. בני אלון 44; 2. יצחק אנגלנדר 23; 3. אבה גינדין 17

בימיו הגדולים, האצטדיון בקרית חיים היה אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בו שיחקו משחקי ליגה, יותר גדול מבלומפילד. היו ימים שנדחסו בו 25 אלף איש. זה גם חפף את היותה של הפועל חיפה, עד סוף שנות ה-70, הקבוצה הבכירה בחיפה. לא הייתה קבוצה זרה אחת שלא הייתה חייבת לעבור בקרית חיים במסגרת הביקור שלה בארץ, גם נבחרות לאומיות. היציע הצפוני בכלל לא היה יציע, הוא היה תלולית מכוסה דשא וכשהיה רטוב, יכולת לקפוץ בשער ולמצוא את עצמך מחליק ונעצר רק בגדר שהפרידה בינו לבין המגרש.

הייתה תקופה – שלא לומר עונת אליפות – שמכבי חיפה עברה לשחק בקרית חיים עד שישופץ קרית אליעזר. זכור המשחק הכי גדול בתולדות האצטדיון המיתולוגי: משחק העונה ב-1984/5, בו אירחה מכבי חיפה ביום גשום במיוחד את בית"ר ירושלים. אחד השערים, זה של אברהם אבוקרט, הגיע לאחר שכדור של מאיר קדוש שהוחזר לשוערו יוסי מזרחי נתקע בשלולית. המגרש הזה גם ניפק את אחת הפריימים הגדולים שפתחו את התכנית 'משחק השבת' בטלוויזיה, הסיבוב שעשה רוני רוזנטל על משה מוסטרל מהפועל תל אביב.

ככל שקרית אליעזר הפך לאייקון, קרית חיים איבד מכוחו, הוזנח על ידי מועצת הפועלים, ובסופו ננטש על ידי הקבוצה הבוגרת שעברה לשחק באצטדיון העירוני. זה האצטדיון היחיד ברשימה הזו, שלא באמת נהרס באופן מוחלט ונעשה בו שימוש, גם אם חלקי, לטובת המחלקה הצעירה.

היום עומד במקום: שרידי האצטדיון

הוקם במקומו: כלום. הפועל חיפה עברה לשחק באצטדיון העירוני

איצטדיון המכתש בגבעתיים
נבנה בלב שכונת בורוכוב, נחצב בסלע והיה נמוך משמעותית מהכביש שהוביל אליו. המכתש | יותם רונן

4. אצטדיון המכתש, גבעתיים

1927 – 2011
בעלת הבית: הפועל רמת גן
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. יהודה שהרבני 38; 2. ראובן כהן 32; 3. משה יחיאל 29

"אש במכתש" הוא מושג. יהונתן כהן השתמש בו כשהפועל רמת גן הדיחה את האלופה מכבי חיפה ממשחקי גביע המדינה, אבל ההברקה הזו התגלגלה על הלשונות שנים קודם. המכתש הוא אחד האצטדיונים המרגשים שהיו בכדורגל הישראלי, כזה שחורבנו סימל את חורבנו של המועדון, הגם שהוא ממשיך לשחק בליגה השנייה, הליגה הכי מזוהה איתו.

המכתש היה בית בכל מובן המילה. הוא נבנה בלב שכונת בורוכוב, נחצב בסלע, היה נמוך משמעותית מהכביש שהוביל אליו (נבנה בכלל כאמפיתיאטרון והוסב רק לאחר כ-30 שנה למגרש כדורגל), ומכאן גם הגיע שמו. זה גם היה אצטדיון שיציע האורחים בו היה גדול תיאורטית מיציע המארחים, כזה שכאשר היה מתמלא, הייתה בו תהודה פנטסטית.

המשטח היה מזעזע, והגשם היה מציף הכול. זה גם המגרש היחיד שבו הופסק משחק כמה דקות לסיומו כשהפועל רמת גן מובילה 1:6… אבל הפועל רמת גן שיחקה בו וזכתה בו באליפות, והיו לא מעט קבוצות שאירחו בו כשלא היה להן היכן לארח. שמשון אירחה בו למשל את משחק האליפות של הפועל כפר סבא, שלא לדבר על הכח שחיפשה בית כשגלי גיל היה קטן עליה ולא נבנה לו תחליף. זה אחד האצטדיונים היחידים שמלך השערים שלו לא שייך לקבוצה המזוהה איתו.

היום עומד במקום: פרויקט הבנייה 'בסר בבורוכוב'

הוקם במקומו: כלום. הפועל רמת גן מארחת באצטדיון הלאומי ברמת גן

איצטדיון האורווה
חוויית צפייה מפוקפקת למדי. האורווה | ברני ארדוב

3. אצטדיון "האורווה", פתח תקוה

1967 – 2010
בעלת הבית: הפועל פתח תקוה
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. מוטי קקון 76; 2. דורון רבינזון 51; 3. ניר לוין ומנור חסן 41

כאצטדיון שהחליף את המגרש המיתולוגי סופג האליפויות של הפועל פתח תקוה במפגש הרחובות ויסוקר-אברבנל-ברנט בפתח תקווה (והיום עומד עליו פרוייקט בנייה של עמוס לוזון…), אצטדיון הפועל פתח תקוה החדש, ליד הפרדס הענק (היום שכונת אם המושבות) וחניון "דן", לא ראה אליפויות.

הוא הוקם אחרי אצטדיון בלומפילד ולכן מפתיע היה שהוא התאפיין בעיקר בכיעורו. גם שם הוקמו מסלולי אתלטיקה (שביום גשום הפכו לנחלים עליהם היו מושמים קרשים כדי לייצר גשר ומעבר למגרש) מסביב למשטח. בתחילה היה היציע המערבי מעץ ורק בשנות ה-80 הוקם שם יציע בטון גבוה, עליו ישבו בעיקר אוהדי קבוצת החוץ, חשופים לגשם או לשמש, בעוד אוהדי הפועל (או מכבי, שעברה לשם סופית באמצע שנות ה-70) נהנים מגג לא מקרה, שהוקם גם הוא עם יציע הבטון החדש.

האצטדיון קיבל את השם "האורווה" בעיקר כי משטח הדשא שלו היה מלא תלוליות והיו לו בעיות קשות (בגלל הסביבה הביצתית) לייצר דשא איכותי. אלי אוחנה קרע שם את הצולבת וסיים קריירה, כי דרך בטעות על הכדור. ליד החומות היו תמיד כלי עבודה: מכבש, מקצרה וכמויות אדירות של פסולת דשא שגם הקנו למקום ריח נוראי של ריקבון צמחים. הקופות היו בגובה של ילד בכיתה ג' וכשהגיעו הגשמים הם חדרו גם לקופות. חוויית הצפייה באצטדיון מלא הברזלים הזה הייתה מפוקפקת למדי.

ב-1974 גילינו גם שסביב המגרש יש צינורות השקיה. זה קרה בגומלין חצי הגמר (אז בשיטת בית וחוץ) בין הפועל פתח תקוה לבית"ר ירושלים. אוהדי בית"ר התקשו לקבל את התוצאה, הפילו מלוא אורכה את הגדר שחצצה בין היציע המערבי למשטח, נטלו צינורות והחלו להכות בהם את שחקני פתח תקווה. בוריס נורמן – עליו רווחה האגדה שאוהד בית"ר רדף אחריו וירה עליו בנשקו – סיפר פעם שכאשר ראה את איציק ויסוקר קופץ על הטרקטורים ומשם מדלג מעל החומה, עשה זאת גם. החייל אכן רדף אחריו אבל לא היה לו נשק, ונורמן התחמק, תפס מונית ונסע הביתה "שם ראיתי בטלוויזיה איך לוכדים את אהרון סאלם ברשת ונותנים לו מכות". שחקן הנוער איתן בודניוק הסתתר כל הלילה במחילות שהיו מתחת ליציעים וחזר באישון לילה יחף לביתו. מאורעות המשחק הזה מכונים עד היום כ"ליל הצינורות".

היום עומד במקום: בית ספר ע"ש אריק איינשטיין ומגדלי מגורים

הוקם במקומו: אצטדיון המושבה

אצטדיון הקופסה בנתניה
מגרש כיפי באופן בלתי רגיל. הקופסה | ברני ארדוב

2. אצטדיון "הקופסה", נתניה

1943 – 2014
בעלת הבית: מכבי נתניה
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. עודד מכנס 116; 2. מוטל'ה שפיגלר 112; 3. דוד לביא 89

אין אצטדיון בארץ שבו הרגשת דיסוננס עצום בין איכות המגרש והיציעים לבין איכות הכדורגל ששוחק בו. מסקרן לדעת מה הייתה עושה מכבי נתניה הגדולה של שפיגלר, סרוסי, שרגא בר, גזל וחג'ג' ואחר כך מכנס, לביא, גריאני, לם וחיים בר באצטדיון ה"יהלום" הנוכחי, ואולי לא הייתה עושה. גריאני התגלגל תמיד לפינה מתחת ליציע העיתונאים ומשם היה משגר כדור שרק גבשושית האטה את עוצמתו, והייתה מסייעת למכנס לסדר לעצמו מצב בעיטה או פוגשת את המצח של לביא, או את החיצון של לם ובטח מגיעה לשירזי או פיזנטי באגף השני, ליד יציע הכבוד המאולתר, מתחת למקום שבו ישב האבא של האחים מנחם וצעק בקולי קולות: "חי אדוני".

הניווט לשם, דרך רחוב וייצמן, תמיד היה מבלבל. עד שראית את המחסום התברברת ברחובות של נתניה, "מהמשטרה ימינה". בימים הטובים עמד דוכן עצום של סנדוויץ' טוניסאי – פריקסה למטיבי לכת – ואנשים עם הבל פה שהוא תערובת של טונה ופלפלצ'ומה נדבקו זה לזה. המונח קופסה – עד אמצע שנות ה-80 שבו הוקם יציע מטולא מבטון במקום היציעים המערביים והצפוניים – תאם לחלוטין את המגרש המנדטורי ע"ש שרטוב. מכבי תל אביב זכתה שם באליפות ו"איחרה להגיע" (המוניות חיכו על גבעה בצומת בית ליד) כדי להפסיד טכני ולהציל את נתניה, ב-1952, ומוטל'ה שפיגלר כבש שם בגיל 16 וחצי שלושער לרשתו של יענקל'ה חודורוב הגדול; אורי זוהר, גברי בנאי ואריק איינשטיין, נסעו ב-1965 לקופסה עם בקבוקי שמפנייה כדי לחגוג אליפות של הפועל תל אביב, שהפסידה, הנעבעכית, לשער של "פנגל", הלא הוא ויקטור חסן.

נתניה זכתה שם בחמש אליפויות, אבל דווקא בעונה בה לא זכתה, כונה המגרש "מגרש השישיות", לאחר שמכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, חטפו שם 6, בהפרש של שבועיים. גם מכבי חיפה חטפה שם 5, כשיגאל מנחם ממהר לצאת לפני הסיום כדי לעשות שבת, ובית"ר ירושלים וגם מכבי תל אביב זכו שם באליפויות. זה היה מגרש כיפי באופן בלתי רגיל, גם אם שם נולד הזן האגדי של ה"ערצבים", אותם רמשים שהורסים את הדשא…

היום עומד במקום: פרויקט מגורים

הוקם במקומו: אצטדיון נתניה ("היהלום")

דרבי ירושלמי בימק"א

1. אצטדיון ימק"א, ירושלים

1933 – 2006
בעלת הבית: בית"ר ירושלים
מלכי השערים בליגה הבכירה: 1. אורי מלמיליאן 54; 2. חזן אזולאי 27; 3. אלי מיאלי ודני נוימן 19


אם הקופסה גילם דיסוננס בין איכות מגרש לאיכות משחק, בימק"א שיחקו רע, אבל השכונה, המבנה, הסביבה, נגעו כמעט בקדושה, שלא לדבר על הנוף.

אם הגעת דרך הסמטאות, היית צריך לעבור שדות מוקשים של גללי סוסי משטרה, תחת ריח חריף של שתן שנכלא בין האבנים בחומות. אם באת בדרך הראשית, ועברת דרך שכונת ממילא ובית הכנסת הגדול ורחוב המלך דוד, ראית מצד אחד את מלון המלך דוד ומהעבר השני של הכביש את מגדל ימק"א, בו הייתה גם בריכת שחייה פנימית, מגרשי סקווש ומקומות בילוי שהיו שמורים לחברי מועדון ימק"א. זה כמובן יצר את הדיסוננס עם האווירה במגרש.

השחקנים היו עוברים במסדרון שקורה בבד יוטה שכמעט כרע תחת כובד משקלן של טיפות הרוק. היו בו שני יציעים מרכזיים, יציע מכובדים ויציע של ברושים.

ביציע העץ ישבו אוהדי ההארד-קור, לשם לא הגיעו אוהדי חוץ אבל גם ביציע האבן, אם התרוממת חלילה לחגוג שער חוץ, היית מרגיש סוליית נעל בגבך, ועף מהטריבונות הגבוהות והתלולות, לתוך הגדר, עליה ישב בקביעות האוהד נסים שלם, הלא הוא "סימיקו". יציע האוהדים המקורבים היה מתחת לבנייני האבן שמהמרפסות שלהן צולמו המשחקים, משם קיבלו הספסלים הוראות. בצד של מגדל ימק"א הייתה שדרה של ברושים עליה ישבו עוד כמה מאות אוהדים. בימים הטובים היו נכנסים לימק"א 8,000 איש שעשו רעש של 80 אלף. זה היה מגרש מפחיד באופן קיצוני.

ספסלי הקבוצות והמכובדים היו בתוך גומחא שנחפרה בדשא. למאמנים קטני קומה, כמו עמנואל שפר שאימן את בית"ר באמצע שנות ה-70, היה קשה לתת משם הוראות כי לא ראו אותו.
משטח הדשא היה בשני מצבי צבירה: או בוצי או בוצי קרוש ("בטון"). לא פלא אפוא שבית"ר ירושלים זכתה באליפות הראשונה שלה, עוד כשימק"א היה בחיים ופעיל, כי נדדה לבלומפילד.

זה היה האצטדיון הכי ביתי בארץ, בניגוד למחליפו הנוצץ איצטדי, אבל בו קיבלו אוהדי בית"ר את מפחי הנפש הכי גדולים, וכמוהם אוהדי הפועל שנדדו אליו עם הריסת מגרשם קטמון. ב-1991 התקיים בו הדרבי האחרון, בו ניצחה הפועל, הורידה את בית"ר ושרדה בדיוק שנה נוספת בטרם ירדה גם היא.

היום עומד במקום: חניון

הוקם במקומו: אצטדיון טדי