לפני בערך עשור ישבנו אורן יוסיפוביץ ואני לראיון נוקב עם רן בן שמעון, שהתפרסם בוואלה תחת הכותרת "אם מאמן זר ומאמן ישראלי יגידו את אותו הדבר, הישראלי ייתפס כמערבב". לי היה בראיון תפקיד ברור: השוטר הרע. הכרתי את השיטה. בכל פעם שהקרקע בערה, בן שמעון הפעיל את הבלנדר המפורסם שלו. זה מנגנון ההגנה המילולי שבו הוא מערבב מושגים, מתבל אותם בפסיכולוגיה ועוטף הכול בדף מסרים שהוכן מראש. בכל פעם כזאת קטעתי אותו ודרשתי: "תענה לעניין, בלי סיפורים". זה לא עבד. האיש יודע לסובב כל סיטואציה.
אתמול (ראשון) בדברצן זה עבד, בלי שאף אחד היה צריך לקטוע אותו. זה היה ערב שבו האירים עלו עם סרטים שחורים, סירבו ללחוץ ידיים והפנו את הגב להמנון שלנו. בערב כזה ההפסד כבר לא נשאר רק על המגרש, ובסופו ראינו מאמן שבור. בלי דפי מסרים ובלי בלנדר, הוא אמר ש"לראשונה בקריירה" הוא מרגיש צורך להתנצל, הודה בטעויות בשידור חי ולא ניסה לסבן אותנו. עשר שנים חיכיתי לתשובה ישירה ממנו, ואני לא אעמיד פנים שזה לא נגע בי.
אבל התנצלות היא לא תוכנית, והיא לא התקבלה. כשמניחים את הרגש בצד, רואים שהכתובת הייתה על הקיר מההתחלה.
כשגוטמן מבקר את עצמו
בן שמעון הוא מאמן קבוצות מצוין. אבל בדיוק כמו אלי גוטמן לפניו, הוא צריך זמן, שקט ומערכת שמסודרת לפי הסרגל הנוקשה שלו.
תיזכרו איך גוטמן הגיע לנבחרת: אחרי דאבל היסטורי, כשכולם אמרו שהוא איש עבודה שאין שני לו, מאמן שמדייק כל בורג במערכת. שניהם מאמנים שיטתיים ומתודיים. שניהם דורשים שלמות ועוצרים את האימון על כל תרגיל שלא בוצע בדיוק לפי ההוראה. כשראיתי אתמול את גוטמן משתולל מעצבים באולפן ערו הספורט, ראיתי מאמן שהיה בדיוק באותו מקום ומכיר את הקיר הזה מקרוב.
ופה השיטה הופכת לרועץ. מי שחולק עליי יגיד שדווקא נבחרת בלי מערכת צריכה מאמן שבונה מערכת. על הנייר זה נכון. אבל ישראל היא לא ספרד. אין אצלנו מסלול מסודר שמעלה שחקנים מהילדים ועד הבוגרים, וכל ארבע שנים מגיע מאמן חדש ובונה הכול מאפס. מאמן נבחרת לא בונה תהליך שנתי, לבנה אחרי לבנה. יש לו כמה ימי אימון לפני כל חלון. מה שהוא צריך זה גמישות מחשבתית קיצונית: לדעת להסתגל ולאלתר ברגע האמת. העקרונות הנוקשים של גוטמן ובן שמעון עובדים נפלא בקבוצה שמתאמנת כל יום, ומתרסקים במסגרת שמתכנסת כמה פעמים בשנה.
הדבר השני שהשיטה צריכה הוא שקט. אם מסתכלים אחורה, בן שמעון הצליח בעיקר רחוק מהזרקורים: ברוגע של קריית שמונה, בקפריסין ובמ.ס. אשדוד. במקומות שבהם הלחץ התקשורתי בוער, הסיפור נגמר אחרת. אתמול ראינו את אותה דינמיקה בנבחרת. דניאל פרץ אמר את זה במילים שלו: "רצינו יותר מדי". הלחץ אכל אותם מבפנים. זה בדיוק הרגע שבו אנחנו קורסים מנטלית, הרגע שבו צריך לעבור עשר דקות קשות בלי לעשות שטויות. וזה גם הרגע שבו בן שמעון עצמו מאבד שליטה, כשהלחץ בתפקיד נעשה גדול מדי.
רז שלמה: ההחלטה שלו, לא של הסגל
ההגנה הזאת לא התפרקה אתמול. בשתי הכתבות האחרונות שלי בספורט1 הזהרתי מהמצב שלה: המקום ה־44 מתוך 55 נבחרות באירופה. כתבתי שם במפורש שרז שלמה הוא הבלם הכי אוברייטד בסגל, ושלפי היכולת שלו בשנים האחרונות הוא לא היה אמור לפתוח.
דברצן סיפקה את ההוכחה כבר בדקה ה־14. כדור רוחב נבלם אצל שלמה, הבלם החליק, הכדור חזר לאבאנקווה ופארוט קיבל שער קל. שתי דקות אחר כך כדור עומק אחד של מוילן חתך את כל ההגנה, ואידה נשאר לבד מול פרץ.
מי הכניס את שלמה להרכב? בן שמעון. אי אפשר להסביר את זה בחולשת הסגל או בכך שלא היו אפשרויות. זו החלטה מקצועית שהתעלמה מכל הסימנים, והיא מראה בדיוק איפה הנוקשות שלו פוגשת את המציאות.
גם לשחקנים מגיעה ביקורת קשה. בחצי השעה הראשונה ספגנו שלושה שערים בתוך 11 דקות: פארוט בדקה ה־14, אידה בדקה ה־16 ומוילן בדקה ה־25. זו הפתיחה הגרועה אי פעם של הנבחרת במשחק רשמי. היה לנו כדור ב־64% מהזמן, ולא עשינו איתו כלום. בדקה ה־22 כבר תיארו אותנו בשידור החי כנבחרת "רכה ורדומה", ובן שמעון עצמו סיכם: "היינו רכים". ובסוף הערב נשארה באוויר תחושה אחת: הנבחרת לא הגיעה מוכנה לאירוע. וזה רשום קודם כול על המאמן, כמו שבן שמעון עצמו אמר בכנות כואבת.
מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לאחרי החגים
זה לא גורע מהיכולת המקצועית של בן שמעון כמאמן קבוצות. אבל התפקיד הזה, כמו שהוא בנוי היום, לא תפור על האופי שלו, ואתמול בשידור חי הוא כמעט הודה בזה בעצמו.
אם הוא נשאר, הוא צריך להפסיק לנסות להפוך את הנבחרת לקבוצה שמתאמנת כל יום, ולהתחיל לאמן אותה כמו נבחרת. זה אומר הרכב שנבחר לפי מה שהשחקנים מראים היום ולא לפי אמון ישן, ותוכנית משחק פשוטה שאפשר ללמוד בשלושה אימונים. זה גם אומר להחליט דברים קשים על שמות גדולים.
שני המשחקים הבאים הם לא הזדמנות לסליחה. הם המבחן של השאלה אם הוא מסוגל להשתנות. הוא כבר הוכיח שהוא יודע לדבר בלי בלנדר. עכשיו הוא צריך להוכיח שהוא יודע גם לאמן בלי סרגל.
מה דעתך על הכתבה?