קוסובו נכנסת פעמיים בישראל. מספר התושבים שלה הוא כשליש מתושבי גוש דן רבתי. בסגל שלה למשחק אתמול (שבת) היו 6 שחקנים מטופ-5 הליגות באירופה, לנו היה רק את עומרי גאנדלמן שנכנס כחילוף בדקה ה-62. אין לה אף שחקן בסגל מהליגה המקומית לעומת 14 אצלנו ואין לה אף שחקן מה-MLS או איך שקוראים לליגה שדייויד בקהאם סידר לפנסיונרים של ברצלונה.
ולמרות הכל, קוסובו היא נבחרת בהתהוות. רק לפני 8 שנים היא סיימה את הקמפיין הראשון שלה עם נקודה אחת מ-30. בניגוד לישראל שהניצחון ההרואי אך המקרי בפארק דה פראנס לפני 33 שנה, הזניק אותה בהגרלות לדרגים בינוניים, קוסובו חצבה את דרכה לבינוניות, בהרבה ניצחונות הרואיים קטנים, ביתיות משמעותית, וגאווה מקומית. רק בדירוג פיפ"א האחרון היא חלפה על פני ישראל והתייצבה במקום ה-76, שזה באירופה ממקם אותה בין גיאורגיה למונטנגרו. וכשהיא עם 10 שחקנים מהדקה ה-67, היא פאקינג קוסובו.
ולמרות כל זה, נבחרת ישראל אתמול לא הצליחה להבין את גודל השעה, להתעלות על הפחדים שהצטברו אצלה, על המסע המייסר הזה מאז 7 באוקטובר שמנחית מכה אחר מכה על הכדורגל הישראלי הייצוגי, ולהעביר את ידית ההילוכים מרוורס לדרייבינג. אף אחד לא צעק "סע בן צור, סע", הנבחרת הזו לא יצאה מהחנייה, וירדה שתי ליגות בשני קמפיינים רצופים בליגת האומות.
גם כשרן בן שמעון נזכר שהיריבה עם 10 שחקנים ויורדת למגננה, הוא עדיין היסס מלבצע סדרה של חילופים התקפיים. הוא טפטף אותם. להערכתי הם לא תורגלו כלל במערך התקפי, רק חלוץ וגלוך תחתיו ולפעמים אפילו לא זה. את ליאל עבדה שהחל כמגן שמאלי ועבר להיות כנף שמאל, בן שמעון הסיט לכנף ימין כשהשופט כבר הציץ בשעונו. אין בכל 10.5 מיליון התושבים בישראל שחקן עם רגל שמאל שאפשר להזמין לסגל, שצריך לוותר על האגף הזה היסטורית לטובת שחקנים עם רגל הפוכה?
נבחרת ישראל לא ניצחה אתמול כי היא לא מסוגלת לשחק כדורגל מסודר, קל וחומר לתרגם את זה למהלכים מנצחים. מאז ה-4:5 מול איטליה במוקדמות המונדיאל שיחקה ישראל 8 משחקים רשמיים וכבשה 6 שערים, 4 מהם מול מולדובה, דרג ה'. סייד אבו פרחי ודור פרץ כבשו את היתר. אחד חלוץ שלא הוזמן לסגל בטיעון ש"הוא צריך לייצב את מקומו בליגה חדשה", למרות שהליגה הזו כבר הסתיימה וקבוצתו לא תשחק בפלייאוף, והשני המצאה ישראלית מניבת שערים, אבל לא חלוץ.
היו לנבחרת 23 דקות ועוד 3 בתוספת, כדי לייצר בעיטה לשער, בסוף יצאה בעיטה בשמאל של עבדה, שבקושי הגיעה. כל הגבהה לידיים של השוער, כל קרוס לצפיפות, כל דריבל – איבוד. יש רגעים מול המסך בו ניבטת הנבחרת לאחרונה שאתה מכרכם פנים, מתכווץ, אתמול הופיעו גם גירודים. נבחרת ישראל זו קבוצת הכדורגל היחידה שמסוגלת לרגש אותי חוץ מהקבוצה אותה אני אוהד, וגם זה כבר נגמר. הנתק הזה רק מתרחב.
את הנבחרת הזו אולי כדאי לנתח לפי הסגל שלה, או יותר נכון לפי השחקנים המובילים שלא שיחקו בה אתמול, החל מרוי רביבו, גבי קניקובסקי ומנור סולומון שכתוצאה מפציעה או סתם החלטת מאמן לא שיחקו אתמול; ענאן חלאילי, סתיו למקין, אור בלוריאן, אוריאן גורן, אליאל פרץ, מוחמד אבו פאני, נטע לביא, סתיו טוריאל, תאי עבד, מחמוד ג'אבר, תאי בריבו, וסייד אבו פרחי שמכל מיני סיבות ותירוצים לא נמנו על הסגל, ועומר אצילי, דיא סבע ומונס דאבור שמעשית פרשו מהנבחרת, אחד בגלל דיון בבית הדין העליון.
נבחרת ישראל היא הנבחרת היחידה בעולם – אני מסתכן בקביעה הזו – שיש בסגל שלה פחות שחקנים איכותיים מאשר מחוצה לה. ואני אסתכן בעוד קביעה: נבחרת ישראל היא נבחרת ששחקנים ישראלים מעדיפים לוותר עליה. זה קרה בכל הקמפיינים האחרונים למעט אלה של האוסטרים וילי רוטנשטיינר ואנדי הרצוג, וזה מגיע לשיא בקמפיין האחרון. אני עוד זוכר איך חיים רביבו סובב קרסול באימון נבחרת ביום שני, ביום שלישי התעורר עם קרסול נפוח כבלון, וביום רביעי התעקש לעלות מול קפריסין אחרי זריקה ולבשל שני שערים. אם אתה רוצה, שום פציעה לא תכניע אותך. אם אתה לא רוצה, אתה תספר שהקעקוע האחרון בשוק, עושה לך צביטה בתאומים.
נבחרת ישראל אגב שיחקה אתמול 90 דקות בלי ייצוג של המגזר הערבי, וזה בחודש שהמגזר הזה גרף 19 מנדטים בבחירות. מישהו מיהר להזמין את זאהי אחמד כעלה תאנה. השחקן הערבי מעדיף לא לשחק בנבחרת, לא כי הוא לא אוהב את המדינה, אלא כי הוא לא אוהב את המעמד שלו בנבחרת: השתייכותו לנבחרת מסכנת אותו בחו"ל מצד אחד, ומייצרת גל עכור נגדו מצד הגזענים בארץ שמתעקשים שישיר "נפש יהודי הומיה", מצד שני. היום גם לא צריך משחקי נבחרת כדי לשחק בחו"ל, צריך סוכן ממולח שיוכל למכור קרח לאסקימוסים.
הבוקר התפרסמו באחד העיתונים שני טורי דעה שנחו זה לצד זה. אחד טען שאוסקר גלוך היה השחקן המצטיין בנבחרת והשני קבע שהוא היה החלש מכולם. ואלה שני בעלי מקלדת מחוננים שאני מאוד מעריך.
לא אכביר מילים, אקח אתכם לדקה ה-90, 10 שניות בתוך התוספת. אוסקר גלוך מנסה בפעם השביעית או השמינית ברציפות לנסות ולחלוף בדריבל על פני השחקן שלו באגף, והוא מאבד שוב. המגן דוהר קדימה – קוסובו בעשרה שחקנים וכל התקפת מעבר שלה היא התקפת לב – וגלוך עומד במקום בו איבד ומוציא תסכול. לרדת להגנה? לרדוף אחרי מגן? הלו, אני אוסקר גלוך, שמאז השער בגמר אליפות אירופה לנוער ב-2022, אני יותר כותרות מאשר טקסט.
השחקן הכי בכיר בנבחרת, בן 22 וחצי, הגיע בשבועות האחרונים ל-50 שערים בקריירה המקצוענית שלו, רק 5 בנבחרת ב-34 הופעות, 3 שערי קריירה פחות מעומרי גאנדלמן. אתה לפעמים תוהה על מה ולמה? וואן טריק פוני, ההטעיה הקטנה הזו, משחק על שטח מאוד מצומצם, כמעט ללא תנועה קדימה, דאבל פס, כניסה לרחבה ובעיטה. לא נגיחות, לא כדורים חופשיים מטורפים. אנחנו מעריכים את הכישרון, אבל אם מציבים אותו להשוואה מול כוכבי העבר, זה אפילו לא קרוב.
בגיל שלו אלי אוחנה היה עם 9 שערי נבחרת; גיורא שפיגל כבש ובישל מול אוסטרליה כדי להוביל אותנו למונדיאל; לאייל ברקוביץ' היה את שער השוויון בפארק דה פראנס. אף אחד מהם בגיל הזה לא שיחק באייאקס, אפילו לא יצאו מהארץ, לא שולמו עליו 15 מיליון יורו, אבל הם היו מחושלים יותר, נחושים יותר, ומחויבים יותר.
עכשיו תגידו מה אני רוצה מהילד, אם הנבחרת משחקת ככה? אולי התשובה היא מה אני רוצה מהנבחרת אם הילד משחק ככה?
לפי כל ההערכות, רן בן שמעון ימשיך למוקדמות יורו 2028. אפשר להעריך שלא נעפיל ליורו, אלא אם יהיו מקבץ של ניסים, אבל להגיד שזו משימת חיינו, ומחר תזרח השמש – זה בטוח אפשר.
גם אם יחליפו את רב"ש בברק בכר הפנוי, או בברק יצחקי, או ביוסי אבוקסיס שמאוד מתאים למאבקי תחתית ומוציא תוצאות בלתי אפשריות, ואפילו במאמן זר – רצוי ספרדי – שום דבר לא ישתנה.
הכדורגל הישראלי חולה. אפשר להעריך שאת בן שמעון לא מחליפים כי יש לו חוזה ולשלם לשני מאמנים בעידן שבו נבחרות ישראל לא רק שלא מארחות בישראל וגורפות הכנסות, אלא מארחות בחו"ל וגורפות הוצאות – זה לא כלכלי. ההתאחדות משיתה אגרות מאגרות שונות על הורים במחלקות הנוער כדי למזער נזקים, היא לא תתאבד על מאמן זר או מאמן חדש בתנאים האלה.
ובהינתן התנאים הללו, אנחנו צריכים לבקש מרן בן שמעון לדעת לשחק עם שחקנים בתפקיד הטבעי שלהם, עם הרגל הטבעית שלהם, בדרך שתחתור לשער ולא תחפש לסיים שלושה משחקים אחרונים עם ספיגה אחת וגם היא רק מפנדל. אנחנו צריכים לבקש ממנו להזמין את השחקנים הכי טובים, עם הפוטנציאל לנצח משחקים, עם הניסיון והכריזמה להוביל צעירים, בלי חשבונות, בלי מבחני פילת, כדי לחבר אותנו מחדש, אפילו עם כבל מאריך.
רבאק רב"ש, תרגש אותנו.
מה דעתך על הכתבה?