בריאיון שהעניק לפודקאסט "קיק טוק" מבית "אול אין", מנור סולומון סיפר על המעבר המאולץ לוויאריאל ברגע האחרון של חלון ההעברות של קיץ 2025, על השוני בין הליגה האנגלית לליגה הספרדית מבחינת מעטפת השחקן, וגם על פרט מפתיע שגילה בשיחה שקיים עם מאמן הקבוצה דאז, מרסלינו.
סלומון פתח והסביר איך מצא את עצמו בוויאריאל: "בסוף העונה שלפני כן וגם במהלך הקיץ לא ראיתי אופציה אחרת חוץ מהפרמיירליג, לא עניין אותי שום דבר אחר – לשם רציתי להגיע, זו הייתה המטרה שלי מאז שהגעתי לשחטאר דונייצק. זו הייתה המטרה שלי, לשחק בפרמיירליג. בהתחלה הייתי אמור לחתום לחמש שנים בפולהאם, בגלל החוק הזה שהיה באוקראינה חתמתי רק לעונה אחת ואז נרקם המעבר לטוטנהאם. הגיעה הפציעה, הייתי צריך לחזור לעצמי, הושאלתי ללידס, בחרתי בלידס בגלל שבאנגליה כולם מסתכלים על הליגה השנייה יותר משמסתכלים על ספרד ומקומות אחרים. אז ירדתי לצ'מפיונשיפ במטרה לחזור לפרמיירליג".
"אחרי שעשיתי עונה כל כך טובה בלידס, לא היה לי משהו אחר בראש חוץ מהפרמיירליג", הבהיר סולומון. "זה היה עד היום האחרון של החלון, אתם מכירים את הסיפור עם המעבר שנפל לקריסטל פאלאס. קרה מה שקרה, ויאריאל הגיעה, נשארו שעתיים לחלון בספרד, באנגליה החלון כבר נסגר, נפלה העסקה, הייתי גמור, הייתי במלון עם הנבחרת במולדובה, הייתי גמור, בחיים לא הייתי בתחושה כזו בקריירה שלי. הרגשתי שסוחרים בי. ואז הגיעה ההצעה מוויאריאל ברגע האחרון".
על הסיטואציה המוזרה שנוצרה: "בדרך כלל כשאני עובר לקבוצה אני מדבר עם המאמן, בודק על המקום ועושה את כל הדברים – שיטת משחק, מועדון, ממש כול הבדיקות. פה זו הייתה הפעם היחידה שלא בדקתי כי לא היה לי זמן. זה נסגר שתי דקות לפני סגירת החלון. מהרגע שחתמתי קלטתי שזה שונה מאוד ממה שאני מכיר בכל הבחינות. באנגליה אתה מאוד מאוד עטוף, כשאתה חותם אתה מקבל הודעות ואתה מאוד עטוף מצד המועדון, שדואג לך מיד לדירה, לרכב, שיחות ממנהל הקבוצה, מהאחראי על המדיה – אתה מרגיש מאוד עטוף.
"בספרד, חוץ משיחה עם מרסלינו, שאני יזמתי, אף אחד מהמועדון לא דיבר איתי והייתי עשרה ימים בחו"ל. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני, באנגליה זה לא יכול לקרות. כשהגעתי לספרד, בחור שעובד עם פיני זהבי – שאגב היה מדהים ועזר לנו בהכול – דיבר עם המועדון ואסף אותי ברכב. הגעתי לאימון הראשון באיחור של חצי שעה–שעה, לא באשמתי, המועדון שלח לי רכב והבחור התבלבל בדרך".
על השיחה עם מרסלינו הרחיב סולומון ואמר: "עשיתי איתו שיחה בטלפון כשהייתי בנבחרת. הוא אמר לי את שיטת המשחק, שכנף שמאל תמיד באמצע. שאלתי אם יש חילופי מקום והוא אמר שלא – זהו, לא זזים. זה דבר שלא ידעתי ולא יכולתי לבדוק לפני שחתמתי".
על תחילת הדרך בוויאריאל אמר: "כשהגעתי הבנתי שהוא בכלל לא מכיר אותי ושהוחתמתי על ידי המנהל המקצועי וההנהלה. לקח לו הרבה זמן לסמוך עליי. אחרי כמה אימונים, תמיד כשאני מגיע למקום חדש אני מאוד שמח, רעב ורוצה להגשים את עצמי, אבל בוויאריאל – בגלל שלא האמנתי שזה מה שקרה – לא שזה מקום רע, זה מקום מדהים לכל כדורגלן ישראלי, אין ספק. כל מי שישאל אותי אמליץ לו ללכת לשם עכשיו.
"אבל לי זה הרגיש שזה לא המקום שלי. לא רציתי בגיל 25–26 להגיע לוויאריאל, רציתי להיות בפרמיירליג במועדון גדול. ויאריאל זו קבוצה מדהימה, אבל זה לא מועדון גדול ברמה הזו. כשהגעתי הבנתי שהמאמן באמת לא מכיר אותי ולקח לו זמן לסמוך עליי.
"לא שיחקתי במשחקים הראשונים מול אתלטיקו מדריד וטוטנהאם – משחקים שאנחנו צריכים בהם גולים. אני אומר לעצמי: למה הביאו אותי לפה? ואז דרך העוזר שלו הוא אמר לי שהמאמן לא חשב שאני יודע לעשות הגנה – וזה רק מראה כמה הוא לא מכיר אותי. איש מקצוע שבדק ורואה יודע כמה אני יודע לעשות הגנה, כמה אני אוהב את הסגירות ואת האחד על אחד ההגנתי.
"היו לי שבעה או עשרה ימים מאוד קשים, הכי קשים בקריירה שלי, מבחינת להבין איפה אני נמצא ומה קורה. הבנתי שאני לא בחרתי את זה, אבל אני צריך להשלים עם זה. עשיתי שינוי בראש, עשיתי אימון ממש טוב לפני משחק מול אוססונה, והמאמן בא אליי ואמר לי: 'עשית אימון מדהים, תמשיך ככה'. הרגשתי יותר טוב עם עצמי, שיחקתי, בישלתי ושיניתי את המשחק – המאמן ממש החמיא לי, ייאמר לזכותו.
"משחק אחרי זה, נגד סביליה, היינו צריכים גול, נכנסתי ושיניתי את המשחק – איך זה הגיוני שהוא נותן לי רק חמש דקות? נכנסתי והבקענו גול, ואז הוא כבר הבין שהוא חייב לתת לי לפתוח. פתחתי נגד בילבאו, ניצחנו, ואז היה את יובנטוס ביום כיפור שלא יכולתי לשחק. הוא הבין, לא הייתה לו שום בעיה עם זה, כל אנשי הצוות המקצועי היו סופר חמודים.
"משחק אחרי זה היה נגד ריאל מדריד, היינו צריכים גול, והוא מכניס מגן שמאלי בפיגור במקום כנף. ואז הבנתי שהוא פשוט לא מכיר אותי ולא סומך עליי. נגד בטיס שוב שיחקתי שבע דקות. אמרתי לו: 'אתה לא מכיר אותי'. הרגשתי שהוא מסכים איתי במאה אחוז".
על האווירה מסביב בשל היותו ישראלי וכמה זה השפיע ביום-יום: "בתוך הקבוצה חוויתי את זה רק משחקן אחד, מישהו שלא לחץ לי יד ולא הסכים לדבר איתי. זה לא הפריע לי, לא היה לי אכפת – תבינו לבד מי זה. בתוך הקבוצה לא הרגשתי את זה ברמה האישית. זה מקום מאוד קטן, זה לא מועדון עם המון אוהדים. רוב משחקי הבית לא מלאים. לפעמים אתה יוצא עם האוטו וצועקים לך ילדים כל מיני מילים וקריאות, אבל איפה שחיינו, קרוב לוולנסיה, לא הרגשתי יותר מדי – רק במשחקי חוץ וכאלה. בחיים עצמם ספרד כיפית, כיף לגור בספרד".
על השאלה האם זו הקבוצה הכי חזקה שבה שיחק: "טוטנהאם, בפער. בטוטנהאם כשהגעתי הקבוצה הייתה מאוד חזקה. נפצעתי בתחילת אוקטובר, לפני המלחמה, והיינו מקום ראשון אם אני לא טועה. בסוף סיימנו מקום חמישי, אבל זו הייתה קבוצה סופר חזקה.
"ויאריאל הייתה מאוד חזקה ומאומנת, עם כמה שפחות אהבתי את שיטת המשחק. מרסלינו מאמן מעולה וגם ממנו למדתי הרבה. אבל טוטנהאם בשנה הראשונה הייתה הקבוצה הכי חזקה שהייתי בה".
מה דעתך על הכתבה?