האוהד הנייטרלי ללא ספק יצא אתמול (שני) מרוצה מהמפגש בין הפועל באר שבע לבית"ר ירושלים. שתי קבוצות שחיפשו לנצח בכל מחיר, מאמנים שהציבו הרכבים שמאפשרים לנצח וכל כך הרבה כישרון על הדשא.
במידה רבה המחצית הראשונה הייתה שכונתית לחלוטין, כאילו התחברו להם שתי קבוצות של שחקנים ואמרו אחד לשני "בוא נראה מי יותר טוב". אין סדר, אין קישור, אין הנעת כדור ובעיקר אין הגנות. נראה היה כי מדובר במשחק רולטה ובכל התקפה מסובבים וממתינים לראות מה ייצא, אדום או צהוב. הקהל היה מהופנט ומתוח, המאמנים הרבה פחות.
ההרכב שהציב קלינגר חיזק את התחושה הקיימת בליגה השנה, שכוח ההרתעה של באר שבע – אפילו בטרנר – די אבד. לעלות במבצר הדרומי עם כל כך הרבה כלים התקפיים היה נחשב להתאבדות המונית עד לפני כמה חודשים, אבל קלינגר הרגיש שבמצב הנוכחי זה לגיטימי.
חנן ממן וניב זריהן. האם המועדון הכה על חטא? (דני מרון)
כשדף ההרכבים הגיע לחדר ההלבשה של באר שבע נכנס אליניב ברדה ואמר לשחקנים: "ההרכב שבית"ר הציבה לא מכבד אותנו ואפילו מזלזל, הגיע הזמן שנזכיר לכולם מי זו הפועל באר שבע וניתן בראש".
לפני הכל, עוד לפני המאבק על הפלייאוף העליון, הפועל באר שבע שיחקה אמש על הכבוד שלה. רצף הכישלונות האחרונים הידהד בכל אימון ואימון. מדהים היה לראות את ההרכב שבכר העלה באחד המשחקים החשובים של העונה. הוא כלל את שיר צדק, ניב זריהן, חן עזרא וחנן ממן, ששלושה מהם קיבלו הודעת שחרור לפני חודש ואחד, ממן, היה כבר על סף עזיבה.
אפשר להסתכל על כך בשתי דרכים. מצד אחד, אולי באר שבע טעתה ביחס אליהם, בהתעלמות מהם במשך תקופה ארוכה, והיא צריכה להכות על חטא. ואולי המועדון, הצוות המקצועי וההנהלה הוכיחו בהצבה הזו שהקבוצה באמת מעל הכל והדף החדש שנפתח באמת חדש, ועצם הצבתם בהרכב במשחק כל כך חשוב היא הודאה בטעויות העבר, וזו גדולה של מועדון.
בוזגלו. רצה לנקום יותר מדי (דני מרון)
גם אתמול, כמו במשחקים האחרונים, באר שבע הגיעה ללא מעט מצבי הבקעה. ההבדל שאמש היא הצליחה לנצל אותם. משחק ההגנה ממשיך להיות חדיר באופן בלתי מוסבר, וקלינגר זיהה זאת ותקף שוב ושוב דרך האגף השמאלי של אורן ביטון ושיר צדק שהפגינו משחק חלש. רק כניסתו של אריק סאבו לכנף השמאלית בקישור יצרה את האיזון הדרוש ועצרה את שטף ההתקפות מהאגף.
את תופעת ניב זריהן באמת קשה להסביר. זה לא רק השערים אלא בעיקר היכולת, הלחימה והכישרון שהוא מראה נגד בית"ר ירושלים. למה זה קורה לו דווקא נגדה ולמה הוא לא מצליח לשחזר את זה נגד עוד קבוצות זו שאלה קשה, אבל בעידן המודרני של מדעי המוח אפשר לשקול היפנוזה שתסייע לזריהן לחשוב בכל שבוע שהוא משחק מול בית"ר.
קשה להתעלם ממידת התשוקה שהייתה אתמול למאור בוזגלו, ולפעמים הקו המפריד בין להביא את האנרגיות החיוביות אל המגרש ולהשפיע על המשחק לטובה לבין לכפות את עצמך על הקבוצה שלך הוא קו דק מאוד. בוזגלו מאוד מאוד רצה לכבוש אתמול, מאוד רצה שהקבוצה שלו תנצח את הפועל באר שבע בטרנר, אבל זה גרם לו לעיתים להיות עם מוטיבציה מוגזמת ועם חוסר פרגון שהיו יכולים להביא את בית"ר למקומות טובים יותר. ככה זה כשאתה נותן לאמוציות לשלוט בך ולא אתה הוא זה ששולט באמוציות. משפחת בוזגלו עזבה את האצטדיון הרבה לפני שריקת הסיום, והתגובה של מאור בסיום המשחק אינה מאפיינת אותו. בדרך כלל מדובר במקצוען, חבל בשבילו שהרצון לנקום בבאר שבע גבר על הצורך לסייע לבית"ר.
ברדה. כרגע הפנים של באר שבע הן רק דמות ולא מישהו שניתן להזדהות איתו (אודי ציטיאט)
אבל עוד דבר קרה השבוע: אליניב ברדה התבשר שהוא יכול לחזור לדשא לתפקיד עוזר המאמן, לחדר ההלבשה, לספסל במשחק, למגע עם השחקנים ולהשפעה עליהם. וזה מתחבר לי לתחושה מאוד מוזרה שהייתה אתמול אצטדיון טרנר ביחס לאלונה ברקת. התחושה הייתה שנוצר בעקבות ההודעה שלה סוג של חייץ בינה ובין האוהדים, תחושה שהפנים של הפועל באר שבע כרגע הם רק דמות ולא מישהו שניתן להזדהות איתו. והתחושה הזו, יחד עם הרגע שבו ברדה חזר לקבוצה הבוגרת, צריכה להביא את משפחת ברקת לקבל החלטה חשובה לעתיד המועדון.
זו בדיוק ההזדמנות להפוך את אליניב ברדה לפנים של המועדון, לדמות הסוחפת לדמות המחברת. עזבו אותכם מתארים, מנהל טכני מנהל ספורטיבי, סמנכ"ל, נציג הבעלים, סגן הנשיאה, תבחרו אתם. אבל אליניב ברדה חייב להצטרף לאסי רחמים, שעושה עבודת קודש אבל פחות אוהב את קדמת הבמה, ולהתייצב הוא בתור האיש מול המצלמות, דבר ששוב יציב זהות ברורה על המועדון.
הפלייאוף העליון עדיין לא הובטח. יש עוד שלושה משחקים שבאר שבע חייבת להשיג בהם תוצאות טובות אבל גם יכולת טובה כדי להצליח להיכלל בין השישייה המובילה ולהיות בעמדה שבה היא יכולה לאיים ברצינות על כרטיס אירופי. בהתחשב בעובדה שככל הנראה ארבע משש הראשונות יגיעו לחצי הגמר, הסיכוי שמקום רביעי יניב כרטיס אירופי הוא גבוה.
מה דעתך על הכתבה?