יכול להיות שזה נובע דווקא מהעובדה שאני כבר כלב זקן ושכבר קשה מאוד לרגש אותי. אולי זה דווקא בגלל ששמעתי לאורך חיי אין-סוף הבטחות על כדורגלנים צעירים ומבטיחים, שעומדים להיות הדבר הבא. הרי כיום כל נער בן 17 שכובש שער באימון יכול להפיץ אותו ולזכות לכינוי "יהלום", בקלות ובטבעיות. כל כך הרבה הבטחות עלו מהנוער, כל כך הרבה בחורים עוררו ציפיות ולא הצליחו לעמוד בהן.
וכך אוהד הכדורגל הופך לאורך השנים לסקפטי, זהיר, מטיל ספק בהכל. וגם אם שחקן צעיר אכן עולה ומצליח להרשים, נתקשה להיסחף. נעדיף לחכות קצת, כמו כלב זקן, כמו שליימל'ה, כמו האוהד המבוגר וקשה העורף מהיציע. נמלמל לעצמנו ש"קודם יקרע זוג נעליים" ואחר כך אולי, אולי, נרשה לעצמנו להתלהב.
גם עם אוסקר זה נבנה בהדרגה. גם איתו בהתחלה היינו זהירים. הרי לישראל יש מסורת של הצלחה בנבחרות הצעירות, דור זהב, כוכב עולה, ופתאום שחקנים נמוגים להם בבוגרים. לכן כשגלוך הראה ניצוצות כבר במשחק הראשון שלו באמת נפקחו העיניים, נזקפו לנו האוזניים, אבל בזהירות. לא רצינו להיות אלה שמייצרים את ההייפ. להיפך, היה פחד "להרוס את הילד", שלא יעלה לו לראש. הבטנו בגאווה, עם הרבה תקווה, אבל גם עם חשש להתאכזב. בעיקר לא רצינו להיפגע.
אבל הילד הוכיח שיש לו את זה. וככל שעבר הזמן, כבר אי אפשר היה לעצור את ההתלהבות. ופתאום אתה מסתכל עליו, ומזהה: אני אשכרה חולה על האוסקר הזה. כן, זה שוב קורה לי. אני שוב מתאהב. משחק עם הלב. מתי בפעם האחרונה זה קרה? אולי בימי נמני וזוהר (הצעירים כמובן, לפני שהפכו למפלצות אגו). ומכבי תל אביב עברה כמה שנים מוצלחות מאז, היו שחקנים טובים ואהובים, אבל הפעם זה משהו מיוחד. שחקן אחד, שפשוט נוצץ על המגרש, כאילו החולצה שלו בוהקת יותר. מקבל את הכדור, וכמו על במת תיאטרון נורה עליו זרקור, וכל השאר מוחשכים.
חולף הזמן, וזה לא נרגע. אתה מבין שזה הדבר האמיתי. קולט שיש לו הכל. בעיטה, דריבל, מהירות, קור רוח. ויותר מזה, הילד גולר. הוא פינישר. הוא כל הזמן בועט לשער. ובעיטות חדות, מדויקות. ואין לו פחד. ביטחון מופרז, של ילד שלא ממש מבין את העוצמות ברגליים שלו. והלב נפתח.
ואחר כך, סתם באמצע השבוע, מתחשק לך לראות היילייטס שלו. רק להיזכר איך הוא עובר מישהו במרכז השדה, משתחרר ויוצא קדימה. הנה הוא שוב זורק שחקן, מהתל בו, משליך אותו על הדשא, מותיר אותו מאחור ודוהר קדימה. ואתה מסתכל, וצוחק בקול, כמו סבא עם הנכד. מתמוגג, מתגאה, נפעם.
ופתאום, זה נגמר. נלקח ממך. ידענו שאנחנו על זמן שאול, התכוננו לפרידה, אבל נפער חור. אין אותו יותר. ובהיעדרו, הכל נראה אפור יותר. סתמי. כולם שחקנים רגילים. ובעיקר, מוגבלים. זה מה שהם יכולים. לא כועסים, זו לא אשמתם. פשוט אף אחד מהם לא יכול לשחזר את התחושה הנדירה הזאת שאוסקר יצר.
כי זה מעבר לסתם עוד מכה מקצועית למכבי תל אביב. זה לא עוד שחקן כנף שעוזב אותה. הבעיה היא לא הגולים והבישולים שהלכו, זה מעבר לכדורגלן שאחראי על כך הרבה שערים ראשונים ומהלכים פורצי הגנות. מדובר פה על משהו שהוא מעבר לשאלה האם קבוצה הביאה רכש או לא, האם תוכל לזכות באליפות או לא. העניין הוא תחושת האובדן. כאילו נלקח מהליגה הזאת, מהמגרשים שלנו, הדבר הכי יפה. הניצוץ.
נמאס לדבר על מערכים טקטיים, על השאלה האם לשחק עם שניים או שלושה בלמים, על עמידה נכונה ושלושה קשרי גרזן. הניצחון הוא חשוב, אבל אוסקר נתן את האקסטרה, את החדווה שכל כך חסרה פה. זו תחושת התקווה, כשהכדור הגיע אליו, שיכול לקרות פה משהו מעניין. מהלך מפתיע, וירטואוזי, יצירתי.
בהיעדרו כולם נראים חסרי אונים. עוד מסירה אחורה, ועוד מסירה לרוחב. כולם מחויבים להנעת הכדור, בעוד הוא מחויב לפריצה קדימה, לדאבל פס שיפרק את ההגנה, לאחד על אחד. כולם זהירים, ורק הוא נועז, חמקן, באינסטינקט. בלי להשקיע מחשבה, בלי להיראות מאומץ ומתחכם, פשוט עושה את זה.
הדבר היפה הוא שמרוב אהבה לאוסקר, רצינו שיעזוב. שיפרח. כמו החברים של וויל האנטינג, שהבינו שהוא קטן על המקום הזה. עוף גוזל, קראנו לו, חתוך את השמים, מגיע לך יותר, חבל על כל דקה שאתה פה, פרוש כנפיים, נמשיך לעקוב. השאלה היא איך ממשיכים מכאן.
