בגיל 33 אופיר קריאף זכה בתואר ראשון בקריירה, גביע המדינה עם בית"ר ירושלים. אך זה לא היה עוד תואר. העובדה שבית"ר לא זכתה בתואר לאורך 14 שנה, ביחד עם הקיץ שעבר על המועדון, הביאו להתפרצות שמחה שלא זכורה גם בתארים הכי גדולים של המועדון.
קריאף כבר שבועיים מתזז ממקום למקום עם הגביע, אך עדיין לא חתום בקבוצה לעונה הבאה. כשהוא נשאל על כך הוא אומר: "שום דבר עדיין לא נסגר. יש דיבורים ומו"מ, בית"ר הגישה הצעה, אנחנו הגשנו הצעה נגדית ומקווים להיפגש איפשהו באמצע. צריך לזכור שאף אחד עדיין לא סגר חוזה לעונה הבאה, דברים לוקחים זמן, עושים את הדברים לאט ובטוח. אני מאמין ורוצה שדברים יסתדרו בצורה הכי טובה לשני הצדדים. אני לא מבקש שדרוג בשכר, להיפך".
איפה היית בגביע האחרון של בית"ר ב-2009?
"ביציע באצטדיון רמת גן עם דוד שלי. בית"ר ניצחה את מכבי חיפה 1:2 מגולים של אלברס וברוכיאן, כיאל צימק בפנדל. אני זוכר שחלמתי אז להגיע לרגע הזה, אבל לא האמנתי. אחרי ההפסד בגמר לפני כמה שנים אמרתי שאני חייב להביא גביע. הכול היה מוכן אז בטדי לזכייה ואמרתי שאם בורא עולם לא נתן לי את זה, כנראה שהוא החליט לתת לי משהו מתוק יותר".
איפה יותר כיף להניף, סמי עופר או גן סאקר?
"חד משמעית גן סאקר, קילומטר מהבית שגדלתי בו, עם כל החברים והמשפחה שלא הצליחו להשיג כרטיס ולהגיע למשחק. רציתי להניף מול הילדים שלי שבאו למשחק, אבל ברוך השם הייתי מוכן להניף בכל מקום, העיקר להניף".
מאיפה הגיעה הברכה לפני ההנפה?
"חלמתי על זה בלילה כמה ימים. אמרתי לבורא עולם שאם ניקח אני אעשה קידוש השם, אני אזכה, אעשה שהחיינו. הייתי אמור לעשות מול 15 אלף אוהדי בית"ר, אלוהים כנראה שמע את זה ודאג שאני אעשה את זה מול הרבה יותר, זה עוד משהו שאני אקח אותו לכל החיים".
אנחנו קרוב לשבועיים אחרי הזכייה בגביע, ולפחות על פי הרשתות אתם עדיין בחגיגות
"האמת שהאווירה שיש בעיר ובמדינה בכלל זה מטורף. אנשים פוגשים אותי ברחוב, כאלה שלא אוהדי בית"ר ואומרים לי שהם מרגישים כאילו הם חלק מהגביע. האווירה, התצוגה של הקהל, ההתפרצות של כולם מהספסל כולל יוסי – חוויה וטירוף שהעיר הייתה צמאה לו, שנים חיכו לזה. אני מודה לאלוהים כל יום על הזכות שניתנה לי להיות בין 8 האנשים שזכו להניף את הגביע כקפטן בית"ר ירושלים. המועדון היה כל כך צמא לתואר משמעותי והשנה הזאת, בגלל איך שהתחלנו ואיך שסיימנו, איחדה כל כך אוהדים. כולם נדבקו בזה, בעיר, מחוץ לעיר, זקנים, מבוגרים, ילדים, זה לא היה דומה לזה לפני כן".
הגביע לא מפסיק לטייל בארץ
"ככה צריך. אנחנו מבקרים איתו בכל מקום, הגביע הזה עבר מחיילים, דרך ילדים ועד בתי קברות של אנשים שלא זכו לראות את התואר. אנחנו רוצים שכולם ירגישו חלק מהדבר הזה ויוכלו לגעת בגביע, זה לא עוד תואר, זה גביע שהחזיר את בית"ר לחיים. זה מועדון כל כך מרגש ומלא עוצמה ולב, לא כסף מה שמדבר. אני אהיה קצת חוצפן ואגיד שבדאבל בתקופת גאידמק, חוץ מאבירם ברוכיאן ועוד כמה שחקנים מאוהבי המועדון, הרוב היו מונעים מכסף. השנה שחקנים היו מונעים מאהבה, הגיעו בתקופה חשוכה של המועדון וצמחו איתה יחד, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, משבר אחרי משבר. זה גם מה שיצר חדר הלבשה כל כך מאוחד, בגלל זה כולם בכו כשניצחנו את המשחק הזה.
"וזה לא רק הישראלים, גם זרים. מיגל סילבה, שאחרי חצי הגמר בא אליי ומנשק אותי, מחבק ובוכה, אומר לי 'אופיר, אנחנו עוד מעט עושים היסטוריה ביחד' ואחרי הגמר הוא קופץ עליי מאחור ואומר לי 'עשינו את זה אחי, עשינו את זה. תודה שהייתי חלק מזה, תודה שלקחתם אותי'. בכינו עם הילדים והמשפחות כאילו גדלנו ביחד ואני מכיר אותו בקושי שלושה חודשים, זה אומר הכול".
בוא נדבר על אבא של אופק אהרון ז"ל. ללכת לבתי קברות זה כבר משהו אחר
"הלכנו לאורך השנים לבתי קברות, אבל יש שני דברים שייזכרו אצלי לעד. אחד מהם זה אופק אהרון, שאבא שלו בכה לי על הכתף שבועיים-שלושה לפני כן וביקש שנביא את הגביע לאופק. אני שמח שהגשמתי לו את החלום. לא פחות קרע אותי הילד רפאל מתן שהכרתי לפני שלושה חודשים, ילד עם גידול, לקחתי אותו אליי הביתה, חיבקנו אותו ממשחק למשחק וחווינו איתו רגעים מאוד יפים. יומיים-שלושה לפני הגמר הבנתי שהמצב שלו מאוד הידרדר והזמן שלו קצוב, אמרו לי שיש לו בקשה אחת – שניקח את הגביע והוא ייגע בו. בלילה שאחרי החגיגות הלכתי לישון בשש בבוקר וקמתי בשמונה, ידעתי שאם נחכה עוד שעה זה עשוי להיות מאוחר. לקחתי את הגביע, ביקשתי ממאיר הרוש לבוא איתי, הלכנו לשערי צדק, הוא לא יכול היה להגיב אך ראיתי את החיוך הענק שלו מול העיניים. עשינו ביחד הנפה. כשיצאנו מהחדר הוא עשה לי שלום עם היד אחרי חודשיים שהוא לא הזיז אפילו אצבע. האחות הייתה פשוט בהלם, יום אחרי זה הוא מסר את נשמתו לבורא. זה הרגיש שהוא אמר לנו תודה על כל מה שעשיתי בשבילו, זה משהו שייחרט לי בזיכרון. הבנתי כמה כוח ועוצמה היו לגביע, שהילד הזה נלחם בשיניים להישאר עוד קצת בחיים כדי לגעת בו. יום למחרת הוא כבר לא היה איתנו".
חששת לסיים קריירה בלי תואר?
"זה מה שאמרתי לאשתי לאורך כל השבוע, יש לי הזדמנות לקחת תואר ולהניף גביע. יש אנשים שלאורך קריירה שלמה לא זכו לתואר או הנפה עם הקבוצה שלהם. אני לא זוכר הרבה שעברו מגיל 6 את כל השלבים במועדון, שלב אחרי שלב, כולל התקופות הכי קשות שיש, ואז בשיא להניף גביע כל כך משמעותי וחשוב למועדון אחרי 14 שנה בלי תואר".
כבר לאחר חצי הגמר הייתה תחושה שהגביע בדרך לירושלים
"חצי הגמר היה הרגע הכי מרגש שלי בכדורגל. זה היה המשחק הכי עוצמתי, הכי מרגש ועם הכי הרבה אהבה. זה חיבר את כולם סביב בית"ר בחזרה, אני זוכר שאחרי המשחק אתה מסתכל ורואה אנשים ביציע בוכים כאילו לקחנו כבר את הגביע. אחרי המשחק הזה ידעתי שניקח את הגמר, לא משחצנות או יהירות, פשוט ידעתי שעם כל מה שעברנו ועם העוצמות של הקהל שילוו אותנו לגמר הגביע הזה חוזר איתנו לירושלים".
בוא נחזור לקיץ, העוצמה של הגביע היא בעיקר בגלל המצב ההזוי שהיה בקיץ
"היינו במצב הכי חשוך שיש בקיץ. כשהיינו אצל הנשיא ואצל ביבי, אמרתי לברק 'איפה היינו לפני 10 חודשים, אתה קולט?' והוא אומר לי שזה הזוי. אני זוכר שיצאתי באחד הלילות בקיץ בוכה לחצר בבית והתקשרתי לאבוקסיס ואמרתי לו 'יוסי, גם אם נרד לליגה א' אל תעזוב אותנו. אני מבטיח לך שאני נשאר ונעלה את המועדון כמה שיותר מהר', כבר הרמתי ידיים. הוא אמר לי שברק לא עונה, ניתקתי והתקשרתי לראש העיר משה ליאון, הוא אמר שחסר כסף, אמרתי שאני אארגן את החצי מיליון פער רק שלא יורידו אותנו. בבוקר התקשר אליי יצחק יונגר ואמר לי 'אופיר, אני יודע כמה זה חשוב לך, אז מגיע לך שאעדכן אותך ראשון. יש כנראה בשורות טובות, אל תשמח עדיין, אבל הכיוון הוא חיובי'. יוסי אחרי זה אמר לי שכנראה שהכול בסדר אבל לשמור הכול בשקט ומכאן יצאנו לדרך חדשה. בלתי נתפס מה שעברנו, גם במונחים של בית"ר. כאן אתה כל שנה אומר 'יותר הזוי מזה לא יהיה' ואז מגיעה השנה אחרי".
בוא נחזור לכדורגל. בהנחה שתישאר בבית"ר, אמור להגיע קשר אחורי זר וייתכן שיהיה לך תפקיד אחר, אחד שצריך להתמודד מהספסל ולשמור על חדר ההלבשה
"אני 17 שנים בבוגרים, תמיד התמודדתי, כדורגל זה ענף תחרותי. אני מאמין בעצמי, אם יבוא שחקן שיתרום יותר ממני לקבוצה אני אשב בצד, אהיה שמח בניצחונות ועצוב בהפסדים. אני איש מערכת, אני אעזור עם צעירים, עם כל דבר שהצוות הניהולי והמקצועי ירצה, אבל אני חושב שיש לי עדיין מה לתת לקבוצה. המאמן מקבל את ההחלטות, אני איש בית"ר ירושלים, לא משנה אם אני משחק 90 דקות או אפס".
בוא נדבר על הקהל. זה מרגיש שאתה תמיד מגן על האוהדים, בכל סיטואציה. הפריצה מול סכנין – בגלל המאבטחים. גמר הגביע- התפרצות שמחה. אתה לא חושב שהם צריכים לשמוע גם ביקורת?
"קודם כל זה לא מדויק, ביקרתי את הקהל כמה פעמים על אלימות או אירועי ונדליזם. להבדיל, כאחד שאוהד בית"ר מגיל קטן אני יודע שכל פעם שקורה משהו עם אוהדי בית"ר, קל מאוד לעשות רעש ובלגן, מה שלא עושים לאוהדים אחרים. זה מהר מאוד מגיע ללינץ' תקשורתי ואני לא אהיה חלק מזה. אם יש לי מה להגיד לאוהדים – אני את הכביסה המלוכלכת מכבס בבית. אני לא אעשה להם לינץ' בתקשורת ולא אשתף פעולה עם זה, זו לא הדרך שלי. לא אפרק את אוהדי בית"ר בתקשורת כי זה מה שרוצים באותו הרגע, יש מספיק אנשים שעושים את זה. יש לי את הדרך שלי לתקשר עם הקהל".
המשפחה שלך עוברת תקופה לא פשוטה עם החיים שלך ככדורגלן
"תמיד אני אומר שלא בורכתי להיות הכדורגלן הכי כישרוני שיש, לא סומנתי מגיל קטן, תמיד הייתי זה שעובד קשה מאחורה. תמיד היו אלה שמזמינים לנבחרת ולא הייתי בין הבולטים, אבל מה שאפיין אותי זה הלב והרגש, לא לוותר. אנשים לא קונים בשביל שחקנים כמוני כרטיס, אבל מי שבא ורואה יודע שאני אתן את כל מה שיש לי – פצוע עם דם, לא מוכן לוותר לעצמו ולחברים מסביב. אני תמיד אתן את הלב והנשמה, זה מה שמאפיין אותי. המשפחה שלי עברה לא מעט, כשאתה שחקן דומיננטי אתה מהראשונים שבאים אליך בטענות כשנכשלים. המשפחה שלי עברה כל כך הרבה, מגיל 6 בגשם, בבוץ, באוטובוסים, שעות לא שעות – כדי לראות אותי. ובסוף הם זוכים לראות אותי מניף גביע בקבוצה שכולנו אוהדים, זה הדבר הכי טוב שיש לי לתת להם".
מה דעתך על הכתבה?