כבר שכחנו איזה לוקסוס זה לקחת ספורט בשיא הרצינות, פריבילגיה של מדינות נורמליות. איך הם צועדים בנינוחות לאיצטדיוני הענק שלהם, בלי טקסי אבל לפני כל משחק, בלי שחקנים שמחזיקים שלטים עם תמונות של חטופים, בלי גופיות עם הקדשות לחללי מלחמות. ובכלל, השיח נוגע להרכבים ומערכים, ולא לשאלה האם פיקוד העורף מאשר את קיום המשחק, האם האימון הופרע מאזעקות, או האם יש אישור ל-2,000 צופים או יותר בגלל החשש מנפילת טילים ואסון המוני.
אי אפשר שלא לקנא בנורמליות של החיים שלהם, בקלות הדעת, בעליזות הנאיבית הזו סביב ספורט, בזמן שאצלנו משחקים נערכים על רקע מלחמה ושכול – ותהייה מדוע הם בכלל מתקיימים. הסיבות ידועות, ואולי מוצדקות (פיפ"א, אופ"א), אבל התחושה סביב הספורט היא לא של בידור המונים ואסקפיזם, אלא אווירת "מוכרחים להמשיך לנגן", או "ההצגה חייבת להימשך", או "החיילים נלחמים שם כדי שאתם תוכלו להמשיך לבלות": לא החוויה המחויכת שמשחק אמור לספק, אלא מעין כורח לאומי של מלחמת אין ברירה, ניסיון נואש לשדר נורמליות.
אנחנו כבר התרגלנו לתמונה המופרעת של כדורגל על רקע שקופית ההתרעות, לראות את השחקנים רצים ולהבין שבשורת יישובים בארץ כרגע רצים למקלטים הורים מבוהלים, והמשחק כמובן נמשך כסדרו. התרגלנו לאימונים שהופרעו על ידי אותן אזעקות מקפיאות, כשעשר דקות לאחר מכן השחקנים חוזרים לכדור שהשאירו ונדרשים להניע אותו, נזכרים שפעם הם השתעשעו מקלישאת ביל שינקלי על כדורגל, החיים והמוות.
התרגלנו. התקשורת ממשיכה לדבר במונחים של "קרב דרמטי" או "מפגש גורלי", "שחקנים נלחמים" ו"קבוצה שנאבקת על חייה". התרגלנו כשבסיום המשחקים ברק בכר מגיע לעמדת הראיונות עם תמונה של חייל גיבור ומציג את הסיפור שלו, ומנפץ לרגע את בועת הכדורגל. ואז שדר הקווים נדרש לחזור למציאות ולדבר שוב על המשחק, הו המשחק שלשמו התכנסנו, ובכר נאלץ לחזור לדבר על האירועים בשיא הרצינות, בכובד ראש, כאילו לתיקו מול ריינה יש חשיבות או משמעות.
התרגלנו לשיגעון, אבל התגובה המעניינת היא של הזרים. כל זר שבורח מכאן נשמע הגיוני לחלוטין. כל זר של מכבי והפועל תל אביב שמעדיף להישאר באירופה במקום לשוב למזרח התיכון הוא אדם שקול ואחראי. כל משפחה שמזהירה את הבן שלה מישראל היא משפחה דואגת ונורמלית. במקביל מדהים לשמוע את הריאיונות של חלקם בחו"ל, איך הם חווים את המלחמה מהעיניים שלהם, איך גם הם מסתגלים לשיגעון הזה, אפילו קצת נמשכים אליו.
טייריס אסנטה פה כמה חודשים וכבר מספר שהוא "מאמין בצה"ל" וטוען שהוא "לא פחדן". ממש דף מסרים. ברק בכר בכל אימון מספר עד כמה "אמיצים ומחויבים" הזרים של מכבי חיפה, שמצאו את עצמם באזור מלחמה ומנסים לשמור על שגרה. כמובן שכל מי שחתם בישראל לא באמת מופתע מהאירועים, אבל עדיין, לסכן את חייך בשביל מלחמות של אחרים זה לא הגיוני.
התגובה המפתיעה היא של פטריק בוורלי. מי שנראה היה בהתחלה כהימור על שכיר חרב בעייתי, מתגלה לא רק כדורסלן מחויב, שמזנק על הפרקט לכדורים חופשיים, אלא גם מחויב למערכת, או לפחות ככה מרגיש בינתיים. לפני העונה הוא אמר "טיל אחד ואני עף מפה", אבל עם הזמן שינה גישה. עזבו את הצום ביום כיפור, לאחרונה הוא גם הבהיר שהמלחמה לא מבהילה אותו, כי הוא הגיע לכאן "בשביל יותר מזה".
לפחות מבחוץ, לא מרגיש שמה שמניע אותו זה הכסף. להיפך. נראה, לפחות כרגע, שיש פה חיבור רגשי אמיתי. ייתכן שזרים שבאים לישראל בדרך כלל מקבלים קצת יותר מהשווי האמיתי שלהם, אבל כל כך נחמד ומפתיע לראות אותם מסתגלים ומתאהבים.
ייתכן שזה הקסם של ישראל, אולי קצת צדקת דרכנו. ייתכן שזה פשוט הצד הרומנטי של הספורט, של ספורטאים שמרגישים נאהבים כפי שלא הרגישו מעולם. כנראה שאי אפשר לזלזל בעוצמה של קבוצת ספורט תומכת, בתלכיד, במחויבות שחלקם מפתחים, במטרה המשותפת, ברצון שלהם לא לנטוש, לא לבגוד באוהדים ובחברים שלהם. מזכירים למי ששכח שיש פה משהו שווה להילחם עליו.
מה דעתך על הכתבה?