המשחק שלשום הוכיח לכל אוהדי הכדורגל שעוד קיימת בהם טיפת חמלה לטהרת הערך הספורטיבי, עד כמה מצבו של הכדורגל הישראלי נמצא בשפל חסר תקדים בכל קנה מידה. אך רבים שכחו שהמצב הנוכחי הוא תוצר של מדרון חלקלק (או יותר נכון – צניחה ספורטיבית חופשית) שהכדורגל שלנו צונח לנוכח היעדר אכיפה וטיפול בררני כנגד הגורמים העבריינים שיושבים ביציעים מדי שבוע, בלי הרבה רצון לראות כדורגל, אבל עם המון נחישות להרוס את החוויה לכל אלו שכן קנו כרטיס והגיעו לשם המטרה הזאת.
אם מישהו חושב שהאירועים היו מקריים וצריכים להיות מטופלים באופן נקודתי, תרשו לי לנפץ את הבועה שבה אתם נמצאים: שני האירועים שציינתי בשורות הראשונות הם אירועים משלשום בערב, אך אותם אירועים בדיוק קרו בעבר, ונשכחו בקלות מרגיזה לנוכח היעדר ענישה ראויה (17.1.24 – אוהדי מכבי תל אביב יורים אבוקה מהיציע שפוגעת ברגלו של בלם הקבוצה דריק לוקאסן, 3.11.14 – את מקרה פואד וערן זהבי אני מאמין שאין צורך להזכיר). שני אירועים כאלה היו מרעידים את יסודותיו של כל ארגון כדורגל שמכבד את עצמו ברחבי העולם. אצלנו? לא קרה כלום, קנס ושכחנו…
אחרי שביססנו שמדובר במקרים חוזרים, אשמח לנפץ עוד מיתוס ברשותכם – ההשתלטות הברוטלית של קומץ עבריינים על חוויית המשחק של עשרות אלפי אוהדים טובים לא קיימת רק ביציעי מכבי חיפה או הפועל תל אביב. האירוע חוצה קהלים וקיים בכל יציע שבו ארגון שמכנה את עצמו "אולטראס" מנהל את היציע. אותם חברי ארגון מגיעים מדי שבוע ליציע במטרה ברורה וחד-משמעית: לכפות את רצונם על החוק, להתעמת עם גורמי אכיפת החוק, ובדרך גם לרמוס כל ערך ספורטיבי שעוד נשאר לכדורגל הישראלי שלנו, שכבר שנים נלקח כבן ערובה בידי אותם העבריינים.
אירועי שלשום אמנם החזירו את הבעיה "החדשה" ללב השיח הציבורי, אבל אלו מאיתנו שפוקדים כמוני מדי שבוע את יציעי העידוד ברחבי הארץ, מודעים ודאי לתופעת זריקת המצתים והחפצים כלפי שחקני היריבה – בעיה שבהיעדר מערכת אכיפה וענישה מינימלית, הפכה לתופעה מנורמלת שקורית בשגרה ללא שום אזכור או הבחנה. נתון שבעיניי מוכיח בצורה מדויקת עד כמה השפל הספורטיבי שבו אנחנו שרויים עמוק ועצוב.
ומה הפתרון? קטונתי מלדעת, אבל מה שבטוח ששום פלסטר בדמות קנס או הרחקה לא יצליח לאטום את החור העמוק בירכתי הספינה אשר נקראת הכדורגל הישראלי, אשר לדאבוננו ממשיכה בשקיעתה האיטית אך קבועה ובכיוון ברור לעבר המעמקים. חריש עמוק ושינויים מרחיקי לכת יידרשו על מנת לתקן את הנזק הכבד שנגרם על ידי אותם עבריינים, אך אל לנו לשכוח שהרוב המוחלט הוא שלנו – אותם אוהדי הכדורגל שבאים מדי שבוע מלאי תשוקה ואהבה לקבוצתם, שבאים לראות כדורגל ולא להרוס אותו, שאוהבים ומקדשים את הספורט ולא יורקים ודורכים על דגלו בכל הזדמנות.
אנחנו הרוב, והגיע הזמן שניקח את הכדורגל האהוב שלנו חזרה לידיים הנכונות, לפני שהוא טובע. החלפת קהל הוא מונח שהגיע לפני שנים רבות מאנגליה, מולדת הכדורגל אשר עברה לפני הרבה שנים תהליך דומה של התפרעויות אוהדים, עד שהחליטו שדי. התהליך היה ארוך ומייגע, ואותם הבריונים – כצפוי – לא ויתרו בקלות על מקומם, אך עם עבודה קדחתנית ומשותפת של המשטרה ומערכת המשפט, הצליחו האנגלים להחזיר את הכדורגל לקדמת הבמה. כיום הכותרות היחידות שמגיעות מהליגה הטובה בעולם קשורות ל"משחק היפה", שקיבל חזרה את הזכות להיקרא כך.
הכדורגל הישראלי לעולם יהיה יותר תוסס ואמוציונלי – זהו הטבע שלנו הישראלים, וטבעי שגם ייצר יותר כותרות מחוץ למגרש, בזכות העידוד מעורר ההשתאות של האוהדים הקולניים והנפלאים שיש פה. נותר רק לקוות שקברניטי הכדורגל המקומיים שלנו יאזרו מספיק אומץ כדי להעביר אותנו תהליך דומה, ולהחזיר את היופי חזרה למשחק היפה.
מה דעתך על הכתבה?