ירדן שועה כה מבריק בעונה הנוכחית, שההתמקדות בעברו הבעייתי הפכה מיותרת לחלוטין. אין עוד צורך בהתייחסות לתחילת הקריירה הסוערת שלו, לבעיות המשמעת או לסכסוכים עם מאמנים – אלה כבר אינם משמשים כנקודת ייחוס להתפתחותו המרשימה.
מה שבאמת חשוב הוא אך ורק היכולת הטהורה שלו: האופן שבו הוא שולט בכדור, היצירתיות שלו במגרש, והציפייה המתמדת למהלך המבריק הבא שיוציא מהשרוול. שועה של היום מרתק את הצופים בזכות הכישרון הטהור שלו, והשיח סביבו צריך להתמקד אך ורק בהיבט המקצועי – בקסם שהוא מביא למגרש בכל פעם שהכדור נמצא ברגליו.
ירדן שועה כל כך טוב העונה, שכל השאר שולי. למי אכפת שהוא מסכים לעשות הגנה, שהוא לוחץ על בלמים, שהוא לא עושה פרצופים כשהוא מוחלף, שהוא מחויב, שהוא נכס, שהוא השתנה ומנצל את הפוטנציאל. הכל טוב ויפה, ברכות על המהפך. אבל ירדן שועה כל כך טוב העונה, שה"סיפור" שלו נדחק הצדה. מה שנחקק הן הנוכחות, הנגיעה, ההתרגשות, המסלול הבלתי אפשרי שעושה הכדור.
הבחירה הכי קלה בשחקן העונה זה הכוכב של האלופה. לפעמים מזהים שזה לא הכובש המצטיין אלא קשר גרזן באמצע. לפעמים זה הקפטן הנחוש שהוא הלב והסמל. בדרך כלל אלה השחקנים עם התפוקה הכי בולטת, ובדרך כלל זה גם נכון, הלא מתבקש להכתיר את המצליחנים. גם בכדור הזהב, הזוכה הוא מי שהוביל את הקבוצה שלו לתארים. אבל הכדורגל הוא קצת יותר מורכב, והרבה יותר פשוט.
העונה למשל די ברור שקינגס קאנגוונה המועמד הטבעי, ובהחלט ראוי. אולי במשחקים האחרונים מישהו ממכבי תל אביב יתעלה בצורה שלא תאפשר שלא לבחור בו. אבל זה קל מדי. אפילו משעמם. הטענה היא לא שצריך להיות מקוריים ולתת למישהו "מפתיע" במקום ל"מובן מאליו", אלא פשוט לתת את הפרס האישי למי שכל העונה, ובכן, היה שחקן הכי טוב בליגה.
ושוב, אפשר למדוד תפוקה אישית (שערים ובישולים), לספור תארים, לדבר על השפעה, אנרגיות, נוכחות, המתקדמים ישתמשו בנתוני xg או שאר סטטיסטיקות חסרות חשיבות. אבל העליונות של שועה מתבטאת בתחושות: אין שחקן מלהיב ממנו. אין יצירתי ממנו. אין עוד שחקן שמצליח להפתיע ככה, לפרק הגנות בטאץ' גאוני, כלומר לא רק ראיית משחק אלא יכולת ביצוע.
זו כבר קלישאה, לדבר על ההתרגשות. על התחושה אצל הצופה כשהכדור מגיע לרגליים של שחקן גדול, איך "הגוף מזדקף, העיניים נפתחות והאוזניים מתחדדות". אבל גם לא פחות משעמם לדבר על קבוצה מגובשת והמנהיג שלה, על מכונה משומנת, מערכים וטקטיקה, על מספרים, תפוקה, דברים שניתן למדוד. לכן כדאי לדבר על ההבנה של הצופים, השחקנים, המאמנים, התומכים והיריבים, שכולם יודעים בכל משחק, בעקביות, ביציבות, שירדן שועה הוא השחקן הכי טוב על המגרש.
כשמדברים על שועה בהתלהבות, מיד עולים הספקות. תוהים איך היה מתפקד בקבוצה יותר "ממושמעת טקטית". האם יכול היה להצליח גם בליגות הבכירות, האם הוא מסוגל לסחוף את הנבחרת, האם הוא מסוגל להביא אליפות לבית"ר, עד כמה הוא באמת כוכב ומנהיג או רק עוד "כישרון גולמי". אלו הן שאלות טובות וחשובות, אבל למי אכפת מהתשובות. בעונת 2024/25, ירדן שועה היה השחקן הכי טוב בליגת העל. ובמילים אחרות, שחקן העונה.
מה דעתך על הכתבה?