על המגרש, מכבי נתניה ובני יהודה מתקשות, בלשון המעטה. עם זאת, בשבוע שעבר הן רשמו ניצחון חשוב מאוד בבית הדין הארצי לעבודה, לא רק עבורן אלא עבור כל קבוצות הכדורגל.
במרכז ההליכים עמדו תביעות שהגישו נגד הקבוצות שוערי העבר דני עמוס (מכבי נתניה) ואמיליוס זובאס (בני יהודה). אחת מטענות השוערים הייתה שהם זכאים מהקבוצות לתשלום נפרד, נוסף ומוגדל, כמו עובדים אחרים במשק, עבור עבודה ביום המנוחה – כלומר, עבור המשחקים בהם שיחקו בימי סוף השבוע.
בתי הדין האזוריים קיבלו את טענות השוערים וקבעו, כי מאחר שחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליהם והם עבדו (שיחקו) בימי המנוחה, ולא שולם להם גמול נפרד עבור כך – על הקבוצות לפצותם.
הקבוצות ערערו על פסקי הדין לבית הדין הארצי לעבודה – והערעור שהגישו התקבל בעניין זה. בית הדין הארצי קבע, שבמקרה הייחודי של שחקני כדורגל, העבודה ביום המנוחה, כלומר: המשחק בסוף השבוע – מהווה את לב ההתקשרות והשכר משולם בעיקר עליה, שהרי אף קבוצה לא תתקשר עם שחקן בחוזה לצורך אימונים בלבד בימי החול. בית הדין הארצי קבע שבמציאות זו, פיצול שכר שחקני הכדורגל ל"שכר בסיס" ול"גמול מנוחה שבועי", הוא מלאכותי וחסר משמעות מעשית. בהתאם, כאשר הוסכם בחוזה העסקה על שכר עבור העבודה כולה, אין מקום להוסיף עליו תשלום נוסף עבור עבודה במנוחה השבועית.
ללא קשר לנסיבות הפרטניות של עמוס וזובאס, פסיקתו של בית הדין לעבודה חשובה וצודקת. ברור לחלוטין ששחקני כדורגל זכאים לזכויותיהם כעובדים ועל הקבוצות להקפיד על תשלום מלוא זכויותיהם (למרבה הצער, במקרים רבים אין זה המצב). עם זאת, הניסיון של שחקני כדורגל לתבוע, בדיעבד, זכויות כספיות מעבר לתנאי ההעסקה שהוסכמו בין הצדדים, ובניגוד מוחלט לנסיבות הייחודיות של הענף – אינו ראוי. האם מישהו מעלה על הדעת ששחקן כדורגל שחתם על חוזה, לא ידע שישחק בסופי השבוע, או חשב שיקבל תשלום נוסף, מעבר למשכורת שסוכמה, על המשחקים בשבת?
חשוב לא פחות, פסק הדין יקנה לענף הכדורגל בישראל יציבות, לפחות בהיבט זה. אילו היו מתקבלות תביעותיהם של שני השוערים, לתשלום עבור עבודה במנוחה השבועית, המשמעות הייתה חשיפה כספית ישירה ומיידית בסכומי עתק לשאר הקבוצות בגין העבר. בענף שפועל גם כך תחת מגבלות תקציביות רבות וחוסר ודאות, הדבר היה עלול לפגוע קשות ביכולת של קבוצות הכדורגל לתכנן תקציב ולעמוד בו. בפרט, לגבי קבוצות קטנות בעלות תקציבים נמוכים, חשיפה לתשלום גמול שעות נוספות לכל שחקניהן לתקופה של שבע שנים אחורה (תקופת ההתיישנות), הייתה עלולה למוטט קבוצות אלה כליל.
מעבר לכך, אילו היה בית הדין הארצי מקבל את תביעות השוערים, ברור לגמרי שפרט לנזק האדיר לקבוצות לגבי העבר, השינוי העתידי היה קוסמטי וטכני בלבד: הקבוצות היו מציעות לשחקן את אותו השכר שהן מוכנות להעניק, אך מחלקות אותו ל"שכר בסיס" עבור האימונים ול"גמול שעות נוספות". התוצאה הייתה נותרת זהה, למעט יצירת בירוקרטיה מיותרת בשל הצורך לערוך הסכם העסקה מסובך יותר.
פסק הדין מהווה דוגמה מובהקת להתאמת החוק היבש למציאות החיים ולהקשר הענפי. הטעם המרכזי לתגמול הגבוה עבור עבודה ביום המנוחה השבועית הוא להרתיע מעסיקים מהעסקת עובדים ביום זה (יש לציין שנדרש היתר להעסקה כזו). ברור לגמרי שבענף הכדורגל הקבוצות אינן אלה שקובעות את מועדי המשחקים, ולכן אינן יכולות להימנע מהעסקת השחקנים בשבת בשל תשלום מוגדל כזה או אחר. בנסיבות אלה, אין לחייב אותן בתשלום נפרד ונוסף עבור עבודה בשבת (או ביום מנוחה שבועית אחר של שחקן שאינו יהודי).
יש לציין, כי בית הדין לעבודה המליץ בפסק הדין להתאחדות לכדורגל, כדי להימנע ממחלוקות דומות בעתיד, להתאים את חוזה העבודה (טופס השחקן) לדרישות חוק שעות עבודה ומנוחה, במיוחד לגבי קבוצות מליגות נמוכות, שאצלן יש להבטיח כי השכר המשולם לעובד עונה על דרישות החוק.
הכותב הוא שותף מנהל במשרד דפנה שמואלביץ ושות' המייצג מעסיקים במגזר הציבורי
מה דעתך על הכתבה?