שמעון אבוחצירה התארח בפודקאסט "הקול דוגרי" עם סיון אלמוג, ובין היתר חזר לאחד הרגעים הקשים בקריירה שלו – הדלקת בלב שממנה סבל זמן קצר לאחר שחתם במכבי חיפה, דווקא בשיאו המקצועי. חלוץ העבר שיתף בתקופה המטלטלת, בתחושת חוסר האונים, וגם באמונה שלדבריו סייעה לו לעבור את המשבר.
על הדלקת בלב שממנה סבל בינואר 2014, סיפר אבוחצירה: "זה היה מאוד מורכב. הייתי שנה ושישה חודשים בחוץ. בדיוק באותה שנה הגעתי למכבי חיפה, אחרי האליפות בעירוני קריית שמונה והמון שערים שהבקעתי. מכבי חיפה קנתה אותי בשיא הקריירה, בגיל 26 וחצי. הגעתי, ומשם החלום היה לחזור לאירופה – ובום, פתאום אני מרגיש כאבים בחזה, ממש כמו התקף לב".
בהמשך, תיאר את תחושת ההלם ואת האמונה שליוותה אותו מהרגע הראשון: "היה שם משהו, נס אלוהי, במאה אחוז אני אומר את זה. ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לצאת מזה. אלה דברים ביני לבין הקדוש ברוך הוא. מהרגע הראשון אמרתי לאשתי: 'תהיי רגועה, אין לי כלום'".
אבוחצירה שיתף גם בקושי האישי והמשפחתי שחווה באותה תקופה: "בדיוק נולד הילד השלישי שלי, ולא יכולתי לגעת בו ולהרים אותו ולקלח אותו. בחצי השנה הראשונה הייתי בבית, לא זז מהמיטה. זה בא משום מקום. תחשבי שמטוס ממריא בפול גז, ואז אומרים לו לעצור ולנחות".
לדבריו, הפגיעה הייתה קשה במיוחד גם בגלל העיתוי המקצועי: "הייתי בין שניים-שלושה החלוצים הכי טובים בארץ. אחרי אליפות עם עירוני קריית שמונה – מבחינתי זה כמו 20 אליפויות עם מכבי חיפה ומכבי תל אביב".
לאחר מכן, שחזר את הרגעים הדרמטיים בבית החולים: "הגעתי לטיפול ראשוני בלניאדו, לא יכולתי לנשום, והזריקו לי מורפיום. אני שומע בערפל שהרופא אומר לאמא שלי שצריך להכניס אותי לצנתור – בגיל 26, ספורטאי כל החיים".
אבוחצירה הדגיש כי מבחינתו, הדרך חזרה עברה דרך אמונה עמוקה: "זה היה תהליך של אמונה. בתקשורת כבר הפרישו אותי. חזרתי, ושנה אחרי זה הייתי סגן מלך השערים של בן שהר בליגת העל. אני הבקעתי 16 והוא 18. זו אמונה. כל בן אדם צריך לדעת באמת מה הוא צריך לשפר ומה הוא לא צריך לשפר".
בהמשך, סיפר עד כמה האמונה היא חלק בלתי נפרד מחייו: "השותף הכי גדול שלי בחיים, עד הרגע הזה ועד 120, זה בורא עולם. בבוקר אני מדבר איתו, בצהריים אני מדבר איתו, בערב אני מדבר איתו. הוא השותף הכי טוב שלי. אני מספר לו את הכל – לטוב ולרע".
לסיום, חשף אבוחצירה עד כמה היה קרוב לאסון חמור הרבה יותר: "באותו יום הייתי עם מכנס ספורט וחולצת ספורט, ואמרתי שאני אלך להשלים אימונים. אם הייתי יוצא באותם ימים לריצה, הייתי מקבל דום לב – ככה הרופאה אמרה לי. כבר עמדתי לצאת, ואז אמא שלי אמרה לי לבוא לקפה. אני בא ללכת לרוץ אחרי אמא שלי, ואז הרב מתקשר אליי. איך שסיימתי אצל הרב, באתי הביתה, נפלתי וקיבלתי את זה. אחרי שנה ושישה חודשים קיבלתי אישור לחזור".
מה דעתך על הכתבה?