הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-45 התארח יוסי שבחון, מכוכביה של הפועל פתח תקוה בשנותיה הגדולות האחרונות ומי ששיחק במועדונים גדולים נוספים ובכלל זה בליגת האלופות במדי הפועל תל אביב. שבחון חזר לימים של מאיר שמיר בהפועל פ"ת, המעבר למכבי תל אביב והאכזבה שלא להמשיך בה, הרצון להמשיך בהפועל ת"א והמועדון היחיד שאליו באמת נקשר, והוא הפועל באר שבע.
צפו בפרק ה-45 של "מחצית בשכונה"
שבחון נזכר בהחלטה לעזוב את הפועל פ"ת שגררה גל מחאה, בחר באלי גוטמן כמאמן שהשפיע הכי הרבה על הקריירה שלו כשחקן וגם על הקריירה העתידית שלו כמאמן, סיפר על הקשר לדרור קשטן שהלך ודעך והגיע לשיא בכך שקשטן התעלם ממנו בהפועל ת"א, על אף שהייתה זו החלטת בעלים לנסות ולקצץ אותו. שבחון מספר בגילוי לב איך בחר להשתמש בתירוץ של פציעה כדי לא לקבל זימון לנבחרת ישראל, כיוון שלא שותף בהתכנסות קודמת, ומאז לא זומן יותר. הוא מספר את הסיפור המלא מאחרי החלפת החולצה עם אלילו, ראול גונסאלס, כשזה שיחק עם שאלקה 04 מול הפועל ת"א בליגת האלופות. וגם: קצת על העבודה שלו כמאמן נבחרת ישראל לנערים ג', והרצון שלו להיות דווקא מאמן נוער.
שבחון נזכר בתחילת הדרך בבוגרים והסביר כיצד המציאות בתוך המועדון הייתה שונה מהתדמית החיצונית: "כשהגעתי לבוגרים לא הרגשנו שאנחנו בירידה. להיפך – היו שחקנים טובים, היה כסף, היו תנאים טובים. הרגשת שאתה חלק ממועדון חזק, כזה שיש לו מקום בצמרת. אבל עם הזמן התחילו להגיע פחות שחקנים איכותיים, פחות שמות גדולים, וזה לא משהו שקורה ביום אחד – זה תהליך. אתה מתחיל להרגיש את זה באימונים, ברמה, בעומק הסגל, ופתאום אין את אותה תחרות שהייתה קודם. יש הבדל גדול בין איך שזה נראה מבחוץ לבין מה שאתה מרגיש כשחקן מבפנים".
בהמשך סיפר על הרגע שבו הבין שהוא חייב לקבל החלטה לגבי העתיד שלו: "אני הייתי בשלב שרציתי להתקדם. הרגשתי שאני יכול לשחק ברמות הגבוהות יותר, וברגע שהבנתי שהמועדון לא הולך לשם – ידעתי שאני צריך לבחור. זה לא פשוט לעזוב מקום שגדלת בו, זה הבית שלך, אבל בסוף הקריירה שלך קודמת להכול. כשאתה רואה שהדרך לא מובילה קדימה, אתה חייב לעשות צעד, גם אם הוא קשה".
הוא חשף כיצד נראו המגעים עם הקבוצות הגדולות ואיך ניגש לסיטואציה מול ההנהלה: "כל הגדולות רצו אותי – הפועל תל אביב, מכבי חיפה ומכבי תל אביב. זה מצב שלא קורה הרבה, ואתה מבין שיש לך הזדמנות אמיתית. באתי לבעלים ואמרתי לו בצורה הכי כנה: ‘או שתקבל עליי כסף עכשיו ותשתמש בזה לבנות את הקבוצה, או שלא תרוויח כלום'. לא אמרתי את זה מתוך איום, אלא מתוך הבנה שזה נכון לשני הצדדים. הייתי פתוח לגמרי, לא ניסיתי להסתיר כלום, ובסוף גם הוא הבין שזה הצעד הנכון".
שבחון לא התחמק גם מהתגובות שקיבל מהקהל בעקבות המעבר: "ברור שהיו כאלה שנפגעו, זה טבעי. כששחקן עוזב מועדון שהוא מזוהה איתו, תמיד תהיה ביקורת. אבל ידעתי שזה חלק מהמשחק. אם אתה רוצה להתקדם, אתה צריך להיות מוכן לשלם גם את המחיר הזה, ולא לקחת כל דבר באופן אישי".
על המעבר למכבי תל אביב דיבר בהרחבה והדגיש את הפערים בין המועדונים: "כשאתה מגיע למכבי אתה מבין מיד שזה עולם אחר. הכול גדול יותר – הקהל, התקשורת, הציפיות. כל דבר שאתה עושה מקבל הד הרבה יותר גדול, גם לטוב וגם לרע. מצד אחד זה מועדון עם תנאים ברמה הכי גבוהה, אבל מצד שני זו הייתה תקופה לא יציבה מקצועית. היו הרבה חילופי מאמנים ושינויים בסגל, וזה מקשה מאוד על שחקן למצוא יציבות".
הוא המשיך והסביר עד כמה חוסר היציבות הזה משפיע על היכולת: "יש עונות שאתה מרגיש שאתה מתחיל מחדש כל פעם. אין המשכיות, אין בסיס קבוע, וזה משהו ששחקן מרגיש. זה לא תירוץ, אבל זו מציאות שמשפיעה עליך. כדי להוציא את המקסימום, אתה צריך שקט מקצועי, וכשאין אותו – זה מורגש על המגרש".
בהמשך התייחס גם לדור השחקנים שבו שיחק ולהשוואות בין כישרונות גדולים: "שיחקתי עם שחקנים אדירים, וכל אחד מהם התפתח אחרת. מאור בוזגלו היה כישרון יוצא דופן מהיום הראשון, כזה שרואים מיד שהוא מיוחד. ערן זהבי, לעומת זאת, עשה קריירה יוצאת דופן בדרך שלו, ומה שהוא הגיע אליו זה משהו שלא מובן מאליו. כל אחד לקח את הקריירה למקום אחר, וזה תלוי בהרבה דברים מעבר לכישרון".
על סיום התקופה במכבי סיפר בכנות: "סיימתי חוזה ולא קיבלתי טלפון. זה חלק מהכדורגל, לפעמים אתה מבין לבד שהפרק נגמר. ואז הגיע הטלפון מאלי גוטמן, שאמר לי ‘יוסי, אני רוצה אותך בהפועל תל אביב'. זו הייתה שיחה קצרה, אבל מאוד ברורה – הרגשתי שהוא באמת רוצה אותי, וזה הספיק. אחרי פגישה של רבע שעה חתמתי".
על העבודה עם גוטמן הרחיב והדגיש את ההשפעה המקצועית: "אלי הוא אחד המאמנים הכי חזקים שעבדתי איתם מבחינה טקטית. כל דבר אצלו מחושב – תנועה, מיקום, משמעת. אתה לומד אצלו המון, במיוחד את הדברים הקטנים שעושים את ההבדל. הייתה בינינו הבנה מקצועית טובה, ידעתי מה הוא מצפה ממני והוא ידע מה הוא מקבל".
שבחון נזכר גם בעונת ליגת האלופות ובתחושת הפספוס: "היה לנו סגל מצוין, אולי אפילו יותר טוב מהעונה של הדאבל. אבל הייתה בעיה של רוטציה – אותם שחקנים שיחקו כל הזמן, וזה שוחק אותך. כשאתה מגיע לשלבים המכריעים של העונה, הגוף כבר עייף וזה משפיע גם פיזית וגם מנטלית. אתה מרגיש ירידה בחדות, וזה משהו שקשה להתמודד איתו".
הוא הוסיף גם את ההשפעות שמגיעות מחוץ למגרש: "היו גם עניינים מסביב – חוזים, מענקים שהתעכבו, דברים כאלה. אולי לא מדברים על זה הרבה, אבל זה כן נכנס לך לראש. שחקן צריך להיות מרוכז, וכשיש רעשי רקע – זה משפיע".
אחד הרגעים הזכורים עבורו הגיע דווקא בזירה האירופית: "לשחק מול ראול זה משהו שלא שוכחים. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני יוצא מהמשחק הזה בלי החולצה שלו. דיברתי איתו בספרדית, והוא באמת נתן לי אותה. זה רגע קטן, אבל כזה שנשאר איתך לכל החיים".
בהמשך הקריירה מצא את עצמו בתחנות שונות, עם עליות וירידות: "לא הכול הלך חלק, כמו אצל כל שחקן. היו תקופות טובות יותר ופחות. בדיעבד אפשר לנתח דברים אחרת, אבל בזמן אמת אתה פועל לפי מה שאתה מרגיש נכון".
על התקופה בהפועל באר שבע סיפר: "שם הרגשתי שמאמינים בי באמת, וזה נתן לי ביטחון. כששחקן מרגיש שרוצים אותו, הוא נראה אחרת לגמרי על המגרש. זו הייתה אחת התקופות היותר טובות שלי מבחינת תחושה אישית".
לסיום, שבחון סיכם את הקריירה בצורה מפוכחת: "אני שלם עם הדרך שלי. עשיתי טעויות, עשיתי גם דברים טובים. הכי חשוב זה להיות אמיתי עם עצמך, להבין למה קיבלת כל החלטה ולא לנסות לרצות אחרים. מי שרוצה להצליח צריך לעבוד קשה, להיות סבלני ולהקשיב לאנשים הנכונים – זה ההבדל בין כישרון לקריירה אמיתית".
כיום, כמאמן נבחרת נערים ג', שבחון מתאר את המעבר מהדשא לקווים ואת הדרך שבה הקריירה שלו כשחקן מעצבת את תפיסת העולם המקצועית שלו: "כן, היו שחקנים בליגות נמוכות שהם מאוד מאוד כישרוניים – אבל אתה מבין למה הם שם. הגישה שלהם. אם הגישה שלהם הייתה טובה יותר, הם היו במקום אחר".
שבחון גם הסביר מדוע בחר להתמקד דווקא בעבודה עם נוער ולא למהר לבוגרים: "זו בחירה שלי. היו לי הצעות לבוגרים, אבל אני פחות רוצה את הציניות הזאת. כשאתה עובד עם בני 14-17, יש תמימות, הם משתוקקים ללמוד, שותים כל מילה".
הוא הוסיף כי ההשפעה בגילאים הללו משמעותית יותר: "שחקן בוגר מגיע כמעט מוכן באופי שלו, ואצל צעירים אפשר לעצב את הגישה למשחק". על העתיד הוסיף: "אני רוצה להתקדם, להוביל נבחרת תחרותית – נערים א', נוער, אולי אולימפית. אם אצליח לחוות את זה כמאמן, זו תהיה פסגת הקריירה שלי".
מה דעתך על הכתבה?