לקהל של בית"ר ירושלים הייתה רק בעיה אחת במשחק העונה מול הפועל באר שבע

יסלחו לי אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה, שני קהלים גדולים ועצומים, אבל יש רק שתי קבוצות שיודעות לארגן תפאורה מושלמת ביציעים – לאו דווקא עם פירוטכניקה ושלטי פריסה מפוארים, אלא עם נשמה שמוציאה טירוף אמיתי מהאוהדים: הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים.

ספק אם שני הקהלים האלה היו מוכנים לדור במחנה אחד, אפילו אם הכוונה היא להחמיא להם, אבל משהו במחויבות הטוטלית שלהם לקבוצה, מצליח לייצר אמוציות רבות יותר (לא תמיד זה טוב) מאשר כל קהל אחר. אם מביאים בחשבון גם את הפרמטר הכמותי (מספר הצופים) ולא רק את האיכותי, הרי שבית"ר גוברת.

במילים אחרות: טדי מלא ביותר מ-30,000 בית"רים נלהבים הוא התפאורה המושלמת למשחק עונה, כזה שהפסד בו היה עולה למארחת (גם אם עדיין לא באופן רשמי) בתואר וניצחון בו היה משיב לה את ההולכה ומשאיר אותה במצב בו היא תלויה רק בעצמה.

למה זה לא קרה? כי הייתה לקהל של בית"ר אמש רק בעיה אחת: הקבוצה שלו לא הגיעה למשחק.

משחקי עונה בין שתי קבוצות שונות בכל פרמטר אפשרי אבל שוות ביכולתן (כפי שמעיד המצב הצמוד בטבלה), קם או נופל על הפן המנטלי.

מנטליות היא מושג חמקמק: לרוב אנחנו נוטים לייחס אותה להתלהבות, אבל לפעמים היא בסך הכל השקט הנפשי שמאפשר לקבוצה להוציא לפועל את התכנית המקצועית שלה, בלי רצח בעיניים, אלא להפך – דווקא מתוך מחויבות שקטה. בשלוש מילים: הפועל באר שבע.

ניצחון ששווה רק נקודה

בעוד שחקני בית"ר לא מצליחים לכבות את ההתרגשות והופכים קהל של שלושים אלף צופים נלהבים מכוח דוחף למשקל עודף, שחקני באר שבע נראו מחויכים כמעט כמו המאמן שלהם, רן קוז'וך.

למאמן יש כמה מהלכים להשפיע על קבוצה: העיקרי שבהם הוא כמובן בהכנה למשחק, אחר כך בניהולו, כלומר שליטה בהלך הרוח של השחקנים – היכולת לגרום להם לאכול את הדשא מרוב התלהבות, אבל גם להרגיע כשצריך.

דרך נוספת, שהפכה את המאמן (בעיקר בשנים האחרונות, עם היכולת להחליף חצי קבוצה במהלך משחק נתון) לגורם חשוב עוד יותר במארג הקבוצתי היא החילופים, ויש עוד דרך להשפיע ישירות על המשחק, במחצית – כשמקבלים את השחקנים לרבע שעה בחדר ההלבשה.

כמעט בכל הפרמטרים הללו גבר אמש רן קוז'וך על ברק יצחקי. גבר – ועדיין לא ניצח. אז למה הנוק-אאוט הטכני והמנטלי הזה הצליח להציל להפועל באר שבע רק נקודה, למרות שהייתה עדיפה על בית"ר לאורך כל שלבי המשחק?

טעות אחת משמעותית עשה קוז'וך לפני המשחק, כשהרכיב שוב את אופיר מרציאנו במקום ניב אליאסי. קוז'וך חשב, אולי בצדק "על הנייר", שמוטב להגיע לשלבי ההכרעה של העונה עם השוער המנוסה יותר, זה שטועה פחות, הגם שאינו מושלם.

בפועל הוא קיבל תצוגת שוערות רעה של מרציאנו. לא מופע אימים, חלילה, אבל כזה שבקלות היה עלול להתדרדר עד כדי כך: במחצית הראשונה הוביל איבוד כדור שלו לקרן של עומר אצילי שכמעט הסתיימה בשער. במחצית השנייה הוא התמהמה עם הכדור, מה שהוביל כמעט לחטיפה של טימוטי מוזי ו… הגרוע מכל: הוא ספג שער מהבעיטה היחידה שנבעטה למסגרת.

נכון, זה לא היה "גול של שוער" קלאסי: הבעיטה של ירדן שועה בדקה ה-76 הייתה נהדרת, חזקה, מדויקת ואפילו מקפצת קלות לפני השער. ועדיין – זה לא היה וולה לחיבורים, כזה שאין מה לעשות נגדו. שוער שהיה ממוקם טוב יותר ממרציאנו ומזנק עשירית שנייה קודם, היה יכול להציל מספיגה.

כשהמלך מתעייף

הפעם השנייה שבה כשל קוז'וך הייתה בזיהוי מאוחר של העובדה שקינגס קנגאווה, שחקן שהוא כחצי קבוצה עבור הפועל באר שבע, התחיל להתעייף.

אפילו לאחר שזיהה, הוא הגיב לא טוב – וחיזק את ההתקפה באיסט (שלא הצליח להיכנס למשחק) במקום את הקישור.

גם את עייפות החומר של אליאל פרץ (שסימן לספסל שהוא בסדר, אבל מיד לאחר מכן איבד כדור פשוט שהוביל למסירה של מוזי לשועה, לפני שזה הפציץ לרשת) הוא זיהה באיחור קריטי.

אלא שכל אלה מסבירים, אולי, איך באר שבע לא הצליחה לתרגם שליטה מוחלטת במגרש ליותר משער אחד. לעומת זאת, העובדה שבית"ר הופיעה למשחק הזה ביציעים בלבד, היא דרמטית הרבה יותר.

למרות שכבר ראו את הניצחון המתקרב, אוהדי בית"ר ירושלים צריכים להיות אסירי תודה על הנקודה שהושגה בזכות שער שהובקע בבעיטה היחידה למסגרת במשך 90 דקות.

שוב, לאט וברור: בית"ר ירושלים בעטה, במשחק עונה שהתקיים ב"טדי" מפוצץ, רק פעם אחת למסגרת. לבעיטה הזאת אפשר להוסיף גם את ההחמצה של אצילי, אחרי חטיפה של שועה מקנגאווה (הסימן המטרים הראשון לעייפות של מי שהוא ללא ספק איש המשחק) ואולי גם כדור קרן שריקד על הצד הלא נכון של משקוף השער במחצית הראשונה.

יוצאים מן הכלל

מלבד זה לא כלל הרפרטואר הבית"רי אלה הרבה כלום ושום דבר: איבודי כדור, הפסדים בתאקלים, מסירות לא מדויקות וכמעט אפס ניסיונות כיבוש (לקבוצה שהתקפתה היא גאוותה!) – כבר אמרנו, זה היה משחק במעמד צד אחד.

מהכלל הזה מוכרחים להוציא שניים: בריאן קרבאלי שבלעדיו הייתה יורדת בית"ר להפסקה בפיגור שלא היה מאפשר חזרה וירדן שועה. זה לא שלשועה היה משחק גדול, אבל הוא זיהה כבר בשלב מוקדם של המשחק שהקבוצה שלו תיקח נקודות מהאירוע רק בפוקס.

משום כך הפך כל מגע אתו להצגה מפוארת של נפילות תיאטרליות, כולל גלגולים מרשימים שנועדו להוציא כדור חופשי כמעט מכל סיטואציה. משום כך גם החליט המוסר הכי טוב בליגה לבעוט ממרחק בפעם הראשונה שבה הייתה לו הזדמנות לכך – החלטה שכמעט הביאה שלוש נקודות.

הכי מסוכן לבית"ר, מעבר לעובדה שעתה היא כבר לא תלויה בעצמה (אפילו אם תנצח בכל שלושת המשחקים שנותרו לה, שניים מהם נגד יריבות מרות, מושג שהפועל באר שבע אפילו לא מכירה – אין "דם רע" בינה לבין אף אחת מיריבותיה), הוא שאינה לומדת מטעויות: לא במהלך משחק נתון ולא בסופו.

נתחיל בזה שברק יצחקי לא מצליח לשלוט במוכנות הרגשית של הקבוצה, דבר שמתבטא בעיקר במאני-טיים: בית"ר שלא הגיע בתחילת השבוע לסמי עופר היא אותה בית"ר שלא הגיעה גם למשחק העונה והשיגה בשני משחקי השבוע רק נקודה מתוך שש.

גם במהלך המשחק: הציפייה מבית"ר הייתה שאחרי מחצית ראשונה כה חלשה, היא תשנה שיווני מהותי – אם לא ביכולת אזי לפחות בגישה. כלום מזה לא קרה. השיפור (המזערי בלבד) ביכולת שלה במחצית השנייה היה נגזרת רק של הירידה בכושר של באר שבע, פועל יוצא בעיקר מהעייפות שפקדה את קנגאווה.

ואפילו אחרי המשחק, ברק יצחקי לא נשמע מסויג מהמשחק החלש מאוד של קבוצתו. להפך, הוא קונן של היתרון שאבד. אפשר היה לחשוד בו שהוא מנסה לעודד את השחקנים אחרי עוד מופע כושל על הדשא, אבל נראה היה שיצחקי מתכוון לכל מילה. אם הוא באמת חושב שבית"ר שמטה ניצחון אמש בטדי, כלום כבר לא יעזור לבית"ר ירושלים.

בין חבל למזל

מה אפשר לקחת ממשחק העונה לקראת שלושת מחזורי הסיום? לא המון. כל תוצאה בהם אפשרית. לזכות באר שבע עומד כמובן פער שתי הנקודות ויחס שערים שאם יישמר עשוי לאפשר להם מעידה של תיקו באחד המשחקים הנותרים.

לזכות בית"ר עומדת העובדה שיש לה עוד משחק מול הפועל פתח תקווה, מה שמסמן כשלוש נקודות "בטוחות" וכן יותר שחקנים שיכולים לעשות שער בכל רגע נתון, אפילו ללא מצב כיבוש (בעיקר שועה ואצילי)… כדי לתת להם אפשרות הכרעה, תצטרך בית"ר להוכיח שה"משברון" אחרי הניצחון המשכנע על מכבי תל אביב, אכן נגמר.

דבר אחד ברור מעבר לכל ספק, אחרי המשחק אמש: כקבוצת כדורגל, הפועל באר שבע עדיפה. מהמאמן ודרך רוב השחקנים.

כלומר – אם בית"ר תזכה באליפות, הרי זאת רק משום שהפועל באר שבע תשמוט אותה, כפי ששמטה בשני משחקי-עונה מול בית"ר: הראשון בטרנר שבו ספגה בדקה ה-96 מול עשרה שחקנים ואמש בטדי, שבו לא הצליחה לתרגם שליטה מוחלטת במשחק ליותר משער שוויון.

במשפט אחד: להגיד שבית"ר תהיה זקוקה לנס כדי להיות אלופה יהיה מוגזם, אבל היא כן תצטרך שבאר שבע תאמר לפחות במשחק אחד "חבל", לפני שבירושלים יוכלו להגיד "מזל".