בכדורגל הישראלי קל להתאהב בפוטנציאל. בכל קיץ צץ השחקן שאמור להיות "הדבר הבא", הכישרון שמסומן לכבוש את אירופה, היהלום שכולם בטוחים שעוד רגע יתפוצץ. חלקם מצליחים, חלקם פחות, אבל המכנה המשותף לרובם הוא שהם נמדדים על מה שהם יכולים להיות, לא על מה שהם כבר עשו.
ההפך הגמור
דור פרץ הוא ההפך הגמור.
אף אחד לא דיבר עליו במונחים של פוטנציאל בלתי מוגבל. אף אחד לא עצר אימון כדי להתפעל מהטכניקה שלו. הוא לא היה ילד הפלא של מכבי תל אביב, לא הכוכב של מחלקת הנוער ולא השחקן שגרם לאנשים לקום מהכיסא בגלל איזה דריבל מסחרר.
ובכל זאת, בגיל 31, כשהחוזה שלו מסתיים, אוהדי מכבי תל אביב מפחדים מאוד לאבד אותו, בית"ר ירושלים מוכנה לפתוח את הכיס בשביל להחתימו ואפילו מכבי חיפה הייתה שמחה מאוד לצרף אותו. לא בגלל מה שהוא עשוי להיות, אלא בגלל מה שהוא כבר הוכיח שהוא.
העבודה הקשה מנצחת
אם נפרק את המשחק שלו לגורמים, קשה למצוא תחום אחד – למעט תנועה לעומק – שבו הוא נחשב לעילוי. הוא לא מוסר ברמה של הגדולים ביותר ששיחקו כאן, לא מכדרר כמו שחקן התקפה, ולא מחזיק בבעיטה שהופכת כל מצב לשער. במשך שנים הוא אפילו ספג ביקורת ושריקות בוז על המגבלות הטכניות שלו.
אבל בעוד שחקנים מוכשרים ממנו נשארו בגדר הבטחה, פרץ המשיך לעבוד.
עוד אימון. עוד שיפור. עוד התאמה. עוד התקדמות.
וככה, שנה אחרי שנה, הוא הפך משחקן משלים לשחקן מרכזי. משחקן סגל למנהיג. מקשר אחורי שמבצע עבודה שחורה, לאחד השחקנים המשפיעים ביותר בכדורגל הישראלי. וכמובן – גם למלך שערי ליגת העל.
מיצה את הפוטנציאל עד תום
יש לא מעט שחקנים בישראל שסחטו מהקריירה שלהם 60 או 70 אחוז מהיכולת שלהם. יש כאלה שגם הגיעו ל-80. דור פרץ הוא אחד הבודדים שאפשר להסתכל עליהם ולהגיד שהם התקרבו ל-100.
לכן הסיפור שלו גדול יותר מהשאלה אם יישאר במכבי תל אביב או יעבור למקום אחר. פרץ הוא הוכחה לכך שבסופו של דבר, קריירה לא נקבעת רק לפי כמה כישרון קיבלת. היא נקבעת לפי מה עשית איתו, ורמת המקצוענות והרצינות שלך.
בין אם זה יסתיים במכבי תל אביב, בבית"ר ירושלים או אולי בכלל בקבוצה מעבר לים – פרץ יכול בשקט לטפוח לעצמו על השכם ולהגיד:
"עשיתי את זה".
מה דעתך על הכתבה?