הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-53 התארח אייל בגלייבטר, כוכב העבר של מכבי פתח תקוה, ששיחק במועדון מגיל 16 כמעט עד סוף הקריירה, למעט שנתיים בבלגיה, עד ששוחרר ללא הסבר על ידי עמוס לוזון – אירוע שהשאיר בו משקעים לא מעטים.
צפו בפרק ה-53 של "מחצית בשכונה"
בגלייבטר חזר לשושלת המשפחתית יוצאת הדופן, לדמיון לדודו גיורא שפיגל, לפספוסי הקריירה והנבחרות, למשפט "ממכבי משחרר רק המוות", לשנים הגדולות במכבי פ"ת, לבלגיה, לחזרה לליגה הארצית, לפרישה המוקדמת, לעונה כעוזרו של אלי אוחנה בבני יהודה, לניתוק מהכדורגל הישראלי – וגם לאהדה השרופה לברצלונה.
על השושלת המשפחתית והציפיות שנוצרו סביבו: "זה יוצר איזשהו לחץ, ציפיות ממך. אני חושב שזה חסר תקדים כמעט. עם הזמן, כשהקריירה שלי התחילה והתפתחה, הוכחתי לעצמי שאני משחק בזכות עצמי, בזכות היכולת שלי. אחר כך הורדתי את המשקולת הזו ונתתי לקריירה להתפתח".
על הדמיון לגיורא שפיגל: "אני חושב שיש דברים שאני באמת דומה לו מבחינת המשחק. יכול להיות שבתת מודע אפילו ניסיתי קצת לחקות אותו. ראיתי אותו משחק בצרפת פעמיים בתור ילד, ואחר כך שיחקתי מולו עוד משחק כשהוא שיחק בהכוח רמת גן. ברור שהוא היה שחקן הרבה יותר גדול ממני, אבל יש לנו הרבה דברים משותפים. עד היום אומרים לנו את זה".
על הקריירה שהייתה יכולה להיראות אחרת לו היה עובר למועדון גדול: "היו דיבורים לעבור למכבי תל אביב ומכבי חיפה, והציעו בזמנו כסף ושחקנים. אני חושב שהקריירה שלי הייתה יכולה להיראות אחרת, אפילו יותר טוב. אבל החוקים של העברות היו שונים, והכרטיס היה במכבי. "ממכבי משחרר רק המוות". זה משפט של נחמן מנדל ואריה זייף זיכרונם לברכה. זה לא יצא לפועל. חבל, אבל בסדר".
על האצילות שאולי גם פגעה בו מקצועית: "אני לא מנוול, גם בכדורגל וגם בחיים האישיים שלי. כנראה שזה האופי שלי. אולי לא הייתי מספיק אגרסיבי כל השנים בשביל לצאת מהמועדון, ולא עשיתי מספיק כמו שעשו אחרים. בסוף רציתי לצאת בכל מחיר, אמרתי שאני חייב דריסת רגל באירופה, והצלחתי לצאת".
על מכבי פתח תקוה של שנות ה-80: "שיחקו שם הרצל פיטוסי, דורון רבינזון, גדי בן דרור, מנשה נוריאל, אלישע לוי, ואחר כך גם רפי כהן ועודד מכנס. היו לנו אז בשנות ה-80 שנים יפות. אבל היה מאוד קשה להתברג בצמרת הגבוהה ולהילחם על תארים במכבי פתח תקוה".
על הקושי של המועדון להתמודד על אליפויות: "זה האופי של המועדון, הגודל של המועדון והיכולות הכספיות שלו להעמיד קבוצה יותר חזקה. בסוף קבוצות עם התקציבים הגדולים, בכל העולם, הן הקבוצות שלוקחות את רוב התארים. קבוצה בלי הרבה קהל, 500 איש, 700 איש, 1,000 איש, זה לא משהו שיכול לדחוף קבוצה לתארים".
על העלייה המוקדמת לבוגרים והזימון לנבחרת של ג'ק מנסל: "הייתי משחק עם הנוער נגד הבוגרים בגיל 14-15, והייתי ממש תמיד מצוין. רצו להעלות אותי, אבל התקנון לא נתן לזה לקרות. שיחקתי בגיל 16 ושלושה חודשים משחק ראשון בבוגרים. מנסל לקח לנסיעה של הנבחרת, אותי ואת סמי מלכה. היינו מצטיינים בנבחרת הנוער, אז הוא לקח אותנו כמו נסיעת בונוס. לא שיחקתי, אבל התחככתי בשחקנים גדולים. הייתי ילד".
על נבחרת הנוער הגדולה והפספוסים בדרך למונדיאליטו: "היינו מאוד קרובים להגיע לגביע עולמי לנוער. ב-1981 בארגנטינה הפסדנו לארגנטינה ולניו זילנד ולא היה לנו סיכוי. כעבור שנתיים בקוסטה ריקה ניצחנו את קוסטה ריקה ואוסטרליה, ובמשחק הגומלין מול קוסטה ריקה היינו צריכים לנצח כדי לעלות. עשינו 0:0 ולא עלינו. זה היה צ'אנס גדול. הייתה לנו נבחרת טובה".
על הפער בין ההבטחה הגדולה לבין הופעה אחת בלבד בנבחרת הבוגרת: "הייתי לפרקים בסגל של הנבחרת, אבל לא הגעתי ממש לשחק. קשה לי להגיד למה לא פרצנו, גם אני, גם סמי ועוד שחקנים. אני חושב שזה גם בגלל שהגעתי מהמועדון הקטן הזה. היו לי תקופות נהדרות, הייתי שחקן מצטיין בליגה, אבל כנראה שזה לא עמד לזכותי. העדיפו שחקנים אחרים".
על הכדורגל הישראלי והבעיה שחוזרת על עצמה: "גם אם עכשיו נגיע לטורניר, אם זה לא יהיה עקבי, זה לא מראה על שום דבר. מה, נחכה פעם אחת ואז עוד 30-40 שנה? משהו לא עובד פה בכדורגל. זה לא בתרבות שלנו. אנחנו לא מספיק מקצועיים, לא מספיק יסודיים, רוצים קיצורי דרך".
על גידול שחקנים צעירים בישראל: "אין את האקדמיות ואין את הפנימיות האלה, ולא מגדלים שחקנים מגיל צעיר. דווקא בגילאים האלה, כשמעצבים את האישיות, הטכניקה והפיזיות של השחקנים, אתה צריך מאמנים טובים ובעלי מקצוע. אני חושב ששם אנחנו עדיין קצת לוקים".
על היציאה לבלגיה והצער שלא נשאר שם: "בכל אופן להגיע לליגה ראשונה בבלגיה זה קודם כל דריסת רגל והישג. פתחתי את העונה מצוין, הייתי בועט הפנדלים ובעיטות העונשין של הקבוצה, כיבדו אותי ונתנו לי להוביל. מאוד נהניתי מהחיים שם. הלוואי שהייתי יכול להישאר שם 15 שנים. אורח החיים שם מאוד התאים לי, והכדורגל היה הרבה יותר קשה והרבה יותר תובעני מישראל".
על החיים בראסינג מכלן הקטנה לצד אלי אוחנה, ששיחק במכלן הבכירה: "היה לי נהדר איתו, היינו חברים, גרנו באותה עיר. בסוף שני ישראלים באותה עיר, קשה להיפרד. שיחקנו בדרבי, אני מול אלי, וזה היה מיוחד. הייתי שם בסדר, אבל אחר כך נפצעתי ועברתי ניתוח. חבל שלא הצלחתי להישאר באירופה".
על החזרה למכבי פתח תקוה בליגה הארצית: "יכול להיות שמיהרתי ולא הייתה לי סבלנות להיבחן בעוד קבוצה. הגיעה הצעה טובה לליגה הארצית, ובסוף לא התביישתי. זו הקבוצה שגדלתי בה, זה השורשים שלי שם. בעונה הראשונה לא עלינו, אבל בעונה אחר כך נתנו עונה מצוינת, עלינו ולקחנו גביע טוטו. נתנו עונה מעולה".
על התקופה היפה של המועדון בשנות ה-90, תחת מאמנים כמו דרור קשטן, זאב זלצר ושייע פייגנבוים: "בשנות ה-90 הראשונות היו לנו באמת קבוצות טובות עם סגל שחקנים טוב. עדיין אמרתי אז, וקצת כעסו עליי, שאני לא חושב שהייתה לנו קבוצה לאליפות. צריך לחלום בספורט, אבל בסוף צריך להיות ריאליים. לא היינו קבוצה מספיק טובה לקחת אליפות במדינת ישראל".
על כניסת משפחת לוזון למכבי פתח תקוה: "המועדון היה מסודר. הייתה רוח כזו שאבי הכניס, של לחלום גבוה, מצוינות ולהצליח. חיזקו את הקבוצה והיה וייב כזה סביב המשפחה. הם עשו דברים אדירים במכבי, החזיקו אותה גם כספית והגיעו קצת להישגים".
על היום שבו זומן למשרדו של עמוס לוזון והתבשר שהוא משוחרר: "זה היה בשנת 96, הייתי בן 33 כמעט. הייתי קפטן הקבוצה. משחק ראשון הפסדנו לבית"ר 3:0, ולמחרת קראו לי לחדר. עמוס אמר לי שאני עולה ליציע ועוזב את הקבוצה. הוא לא פירט. אמרתי לאברשה מרצ'ינסקי: אני קפטן, אני משחק בהרכב, אז אם אני לא בהרכב, לסגל? ידיו היו כבולות".
על הסיבות האפשריות לסיום הכואב: "לדעתי, זה היה גם כספי. היה לי חוזה לעוד שנתיים, ובאותו זמן רצו להחתים את עידן טל, שראו בו שחקן שיוביל את מכבי פתח תקוה בשנים הבאות. הכול השתלב ביחד. יש דפוס כזה, שהרבה שחקנים שגדלו במועדון והיו דומיננטיים, בסוף לא מוצאים את עצמם במועדון".
על האכזבה מכך שלא השתלב במועדון אחרי הפרישה: "ראיתי את עצמי בסוף הקריירה ממשיך בתפקיד ניהולי או מקצועי, להיות מאמן, מנהל טכני או כל תפקיד מקצועי בקבוצה הבוגרת. אחרי השנים שהקדשתי למועדון, והמשפחה שלי תרמה, אלה היו הציפיות שלי. מאוד התאכזבתי".
על ההליך המשפטי והפרישה המוקדמת: "יכולתי להמשיך לשחק מבחינה פיזית. הלכתי לטייבה בהוראת עורך הדין, כדי להקטין נזק לקבוצה, כי היה לי חוזה. אחר כך קיבלתי גועל נפש מההליך המשפטי. פרשתי מוקדם מהצפוי, כי יכולתי להמשיך עוד כמה שנים טובות. הם גמרו לי את הקריירה מוקדם מהצפוי. חד משמעית. אחר כך זה כבר לא עניין אותי, רציתי להתנתק מזה".
על הניתוק מהכדורגל הישראלי: "אני אוהב כדורגל, אני חולה כדורגל אפילו. אני רואה שעות כדורגל, מדבר על כדורגל וחי את זה. אבל להתעסק בכדורגל הבנתי שאני לא רוצה. זה לוקח יותר מדי זמן ויותר מדי השקעה, ואתה לא מקבל על זה הרבה תמורה".
על הניסיון הקצר כעוזרו של אלי אוחנה בבני יהודה: "אלי התמנה למאמן בבני יהודה, פנה אליי, ישבנו ודיברנו, והצטרפתי לצוות. להיות עוזר מאמן של אלי אוחנה בליגת העל, בשנה ראשונה, זה נראה לי מספיק טוב בשביל להתחיל. אבל סיימנו את העונה, לא הייתה עונה טובה, והבנתי שאני לא רוצה להמשיך בכדורגל".
על כך שכיום אינו אוהד אף קבוצה בישראל: "בחו"ל אני אוהד של ברצלונה, שרוף. רואה כדורגל מכל העולם. כדורגל ישראלי אני גם רואה, לא הרבה, מעדיף לראות כדורגל מהספה. בארץ אני לא אוהד אף קבוצה. זה קצת נמחק לי, לצערי. בתוך תוכי יש לי סנטימנטים למועדון, אבל להגיד שאני כל שבת מסתכל ורוצה שמכבי פתח תקוה תנצח? לא".
על בנו דור, שכמעט המשיך את השושלת המשפחתית: "דור שיחק במכבי פתח תקוה עד גיל 15, ואז בגלל כל התקלות וחילוקי הדעות עם מכבי, עשיתי לו הסגר קטין. הוא עבר למכבי תל אביב, היה טוב, היה בנבחרת הנערים עם ביברס נאתכו, בירם כיאל ומאור בוזגלו, אבל בסוף הוא החליט לא להמשיך. אני חושב שהוא לא אהב את זה מספיק. זה לא זרם לו בעורקים. אף פעם לא לחצנו אותו".
על ההחלטה של דור לפרוש מכדורגל: "הוא החליט שהוא פורש, וזה מאוד כאב לי. היה לי קשה, כי אהבתי לבוא איתו למשחקים, אין יותר כיף מזה. אבל בסוף הערכתי ילד בן 16 או 16 וחצי שלוקח כזאת החלטה. זה מה שהוא החליט, וזהו".
לסיום, על הקריירה שלו: "דיברנו על יותר החמצות מאשר הישגים, אבל אני שלם עם הקריירה. עשיתי קריירה יפה. יכולתי להיות יותר, אבל אני שלם. עשיתי הכול. אי אפשר להעריך בכלל איזה כיף זה לשחק כדורגל ולהגיע לכאלה דברים".
מה דעתך על הכתבה?