תסמיני בית"ר הקטנה: הטעות שאלמוג כהן חייב לתקן והשחקן שצריך להגיע

לפני שבוע הזעתי את חיי באצטדיון איליה אואנה (או אצטדיון אלי אוחנה, כפי שקוראים לו האוהדים) וראיתי את בית"ר ירושלים מצליחה להתקשות מול א.א.ק לרנקה ולהעביר אותי ואת שאר הקהל מסע עינויים בדרך לשלב הבא. מה השתנה בשבוע הזה? די כלום, חוץ מזהות היריבה.

בית"ר אירחה את אוסטריה וינה, קבוצה שעל הנייר שקולה לה, עם יתרון קל לקבוצה של אלמוג כהן – וכך היה עד הדקה ה-45. הירושלמים שוב לחצו, שוב שלטו, השיגו יתרון מוצדק והיה נראה שהקו הכללי ממשיך ושבית"ר נהנית. ואז הגיע שידור חוזר של הגומלין מול לרנקה ושל המשחק מול הפועל תל אביב בגביע הטוטו – שער מיותר בניסיון הראשון של אוסטריה וינה.

עם העלייה למחצית השנייה, השידור החוזר הפך לפרק חדש. לא בגלל בית"ר, כי מבחינת אלמוג כהן נראה היה שממשיכים באותו קו. לעומת זאת, סטפן הלם הראה שבניגוד למאורו קאמורנזי או אליניב ברדה, יש לו את הכלים לעשות התאמות ולגבור על בית"ר, וכך היה.

עם פתיחת המחצית השנייה החליט הלם לעבור לקו של ארבעה שחקני הגנה, הוציא בלם והכניס קשר. הוא הבין שברגע שבית"ר מאבדת את הכדור, הקבוצה שלו יכולה לטוס למתפרצות ולנצל את הרפיון ההגנתי. מהרגע הזה ועד לסיום המשחק היה נראה שיש קבוצה אחת על הדשא, זו שניצחה 1:2 בסיום.

מלבד עניין המתפרצות, הלם הכניס קשר כדי לעבות את מרכז השדה ולהקשות על בוריס אנו, וזה השתלם. ברגע שהקמרוני נותר לבדו בקישור האחורי, הוא התקשה ואיבד מספר פעמים. אם קו המחשבה בבית"ר היה להחתים בלם כגיבוי שיוכל לשחק גם כקשר אחורי, הגיע הזמן להבין שאין מנוס מהחתמת קשר אחורי חזק לצד אנו כדי שיוכל לסייע לו, כי לבד הוא נראה אבוד מול האוסטרים.

כמובן שהאחריות לא מוטלת על אנו בלבד. הלכה למעשה, היא לא מוטלת עליו בכלל, לדעתי, אלא אך ורק על אלמוג כהן. אם הייתה מסקנה אחת שמאמן בית"ר היה צריך להסיק אחרי לרנקה, היא שאי אפשר לתת ליריבות לתפוס שוב ושוב את ההגנה עם המכנסיים למטה.

אני מבין שמבחינת אלמוג כהן צריך ללחוץ כל הזמן, לתקוף ולהבקיע 20 שערים במשחק אם יש את האופציה, אבל אי אפשר להזניח בצורה כל כך בוטה את משחק ההגנה. לרנקה לא הצליחה לנצל את זה כמו אוסטריה וינה, כי היא קבוצה פחות איכותית, אז זה לא היה מבחן אמיתי. לעומת זאת, הלם הוכיח שהוא הגיע מוכן יותר לבית"ר ממה שציפו, למרות הפתיחה המגומגמת של קבוצתו במשחק.

ההבדל המהותי במשחק הזה, ומה שהוביל את אוסטריה וינה למהפך ולא נתן לבית"ר ניצחון מוחץ, הוא שמצד אחד היה מאמן שעשה התאמות וקרא את המשחק, ומצד שני מאמן שנשאר מחויב באופן מוחלט לדרך שלו. אני מעריך את אלמוג כהן ואת הסגנון שהוא רוצה להנחיל, אבל אי אפשר ללכת עם הראש בקיר ככה רק כדי לדבוק בתוכנית המשחק.

אחרי שטענתי שאלמוג כהן נשאר מקובע, חלק יטענו: "למה מקובע? הנה, הוא הוציא את ירדן שועה ועומר אצילי כדי שתהיה לו אינטנסיביות בהתקפה, זה עבד מול לרנקה". מה שהיה נחוץ מול הקפריסאים ממש לא היה נחוץ מול האוסטרים. בית"ר גם ככה ישבה לאוסטריה וינה על השער, ואלמוג כהן היה צריך למצוא פתרונות בהגנה ובקישור, לא בהתקפה.

גם ההחלטה הזו להוציא את הכוכבים היא חלק מהרצון לצאת גדול, לנצח ואז להגיד "תראו, אני מאמן תותח כי הוצאתי אותם וניצחתי". יש מקרים שבהם ההימור הזה משתלם, אבל במשחק מול אוסטריה וינה זה הימור שהיה ברור שעומד ליפול. במצב שבו האורחת כבר הבינה איך היא צריכה להגן מול בית"ר, הדבר היחיד שהיה יכול לתת לירושלמים שוויון הוא רגע אחד של קסם. עם כל האהבה שלי לטימוטי מוזי, יוג'ין אנסה וג'ונבוסקו קאלו, כדי שייפול שער משום מקום יש רק שני שחקנים בבית"ר שיכולים לספק את זה. אם שועה ואצילי על הדשא בדקות הסיום, בית"ר הייתה מצליחה להבקיע.

למה כל מה שקרה במשחק מול אוסטריה וינה צריך להלחיץ מאוד את בית"ר ירושלים? כי אוסטריה וינה לא ניצחה בלחץ מטורף ולא הכתיבה את קצב המשחק – היא שיחקה כמו קבוצה שמבינה שמול בית"ר צריך לחכות בסבלנות ולעקוץ. לא יודע אם אני מחדש משהו, אבל כמעט כל הקבוצות בליגת העל, חוץ מהפועל באר שבע ואולי מכבי תל אביב, ישחקו ככה מול בית"ר ירושלים.

אם אלמוג כהן לא הצליח להבין מול אוסטריה וינה שהקבוצה שלו נחשפת שוב ושוב בהתקפות מעבר, אין שום הבטחה שהוא יצליח להבין זאת בליגה מול קבוצות כמו בני סכנין או מכבי פתח תקוה. למזלו, שתיהן פחות איכותיות מאוסטריה וינה, וכנראה שמולן לא כל איבוד כדור יוביל ישר למצב לשער, אבל הסכנה קיימת ואי אפשר להיות נאיביים ולשים אותה בצד.

הנאיביות הזו היא מה שמאפיין את בית"ר ירושלים הקטנה. זו שיש לה כדורגל שמח, כישרון ושחקנים עם יכולת התקפית אדירה, אבל פתאום מקבלת עקיצה במתפרצת ונופלת מול קבוצות פחות טובות ממנה. אם אלמוג כהן לא ינער מעליו במהירות האפשרית את העניין הזה, בית"ר שוב תהיה הקבוצה הנחמדה, המהנה, זו שמבקיעה הרבה ויש לה כישרון בארגזים, אבל גם סופגת בגלל שטויות.

זה הסגל הכי טוב של בית"ר ירושלים מאז האליפות ב-2007/8, וקבוצה כזו חייבת לעשות הכול כדי לקחת אליפות. כדי לקחת אליפות צריך להבין שיסתגרו מולך, שינסו להוציא לך את המיץ, שיום אחד לא ייפול שער ושהיריבה רק מחכה להזדמנות לרוץ למתפרצת. אלה דברים שאלמוג כהן עדיין לא הפנים, לפחות לפי המשחקים ששוחקו עד כה. אני נותן כאן הנחה כי אנחנו רק בחודש אוגוסט ודברים יכולים וצריכים להשתנות, אבל אי אפשר להתעלם ממה שנמצא מול העיניים בענק.

נקודה אחרונה, ונקודת אור אדירה במשחק הזה ובכלל מתחילת העונה – נאנה אנטווי. אני לא זוכר מגן כל כך טוב בבית"ר מאז כריסטיאן אלברז. המהירות שלו חריגה בכל קנה מידה, הוא היה הכי טוב על הדשא והפעם גם ניסה להכניס כדורים לרחבה, בניגוד לגומלין מול א.א.ק לרנקה. איזה לוקסוס מטורף זה מגן כזה לצד עומר אצילי, כזה שמושך אליו את כל ההגנה וגם עובר בקלילות את כל מי שבא מולו בחצי ספרינט. בית"ר תהנה ממנו עכשיו, כי בעתיד אולי נראה אותו ברמות הגבוהות ביותר.