הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. לכבוד הפרק ה-60 התארח יעקב בוזגלו, המוכר לרבים כאביהם של מאור, אסי, אוהד ואלמוג, אבל לפני הכול אחד הכישרונות הגדולים שצמחו בכדורגל הירושלמי. מי שכונה "בוזי" חזר לשנים שלו כשחקן בהפועל ירושלים, הפועל תל אביב, הפועל לוד ובית"ר ירושלים, דיבר על חוסר המיצוי בקריירה, על החיים הלא ספורטיביים, על האליפות עם האדומים, גביע המדינה עם לוד והתחושה המוזרה באליפות עם בית"ר.
צפו בפרק ה-60 של "מחצית בשכונה"
בוזגלו דיבר בפתיחות על הילדות בקטמונים, הפוליטיקה, הפועל ירושלים שהייתה בדמו, אלי בן רימוז', דוביד שווייצר, משה סיני, דרור קשטן, המעבר לתל אביב, ההתפרקות המקצועית, ההסתבכות הכלכלית והמאבק החברתי לשינוי חוק הערבים. בהמשך סיפר כיצד החליט להתערב בקריירה של בניו, מה היו הטעויות הגדולות שעשה עם מאור, מי מבין ילדיו היה המוכשר ביותר, מה כל אחד מהם לקח ממנו – וגם למה, מבחינתו, החיים מתחילים דווקא אחרי הכדורגל.
על הכינוי "בוזי": "הוא לא נשכח. יש הרבה שעדיין קוראים לי בוזי. הקהל החדש לא יכול להיחשף אליי ככה, אם הוא נחשף אליי זה לא דרך הכדורגל ולא כששיחקתי עם שיער ארוך וכל זה, אבל אפשר להבין אותו".
על הילדות בקטמונים והשיוך הפוליטי: "אני לא מקבל את זה שהקטמונים בהכרח משויכים לימין. היו כאלה והיו כאלה. אז השיח היה נעים ונחמד. יכולת לא להסכים עם בן אדם, אבל אין דבר כזה שלא היית מכבד אותו. היום השיח כל כך נחות וראוי לגנאי".
על הפועל ירושלים: "זו הקבוצה שאהבתי מאז שידעתי מה זה כדור. אלי בן רימוז' היה בשבילי אליל, ולימים מצאתי את עצמי משחק לצידו. זה היה כיף לא רגיל. עד שבוע לפני שפתחתי בהרכב נגד מכבי תל אביב במשחק הראשון שלי, הייתי אוהד לכל דבר ועניין. הייתי כל הזמן ביציע, מתלהם וצועק. הפועל ירושלים זה בדמי".
על הדרך שבה עיצב את השקפת עולמו: "יצרתי לעצמי עמוד שדרה מאוד חזק, וזה לא לפני שבדקתי כל דבר לגופו. אמרו קיפוח? לא נתקלתי בזה. לא לרגע חשבתי שמישהו מתנכל לי באופן ספציפי בגלל עדתיות כזאת או אחרת. ברגע שאתה מפסיק לבכות, משקיע, מתמיד והכי חשוב לומד – בסופו של דבר תגיע".
על גמר הגביע של הפועל ירושלים ב-1973: "הייתי בנוער, הרגשתי שמשהו מתבשל. ברור שהייתי במגרש, הפועל ירושלים לקחה את הגביע נגד הכוח רמת גן, ניצחנו 0:2. הייתי שחקן נוער לכל דבר. מבחינת יכולת הרגשתי שאני בשל, שאני מוכן, שאני רוצה, אבל אתה מחכה לאות".
על סגנון המשחק שלו: "הייתה לי שליטה טובה מאוד בכדור, ומטבע הדברים, כשיש לך שליטה ומהירות, אתה עובר שחקן כמו רוח. היה מאוד קשה אז לשחק. להשתלט על כדור זו הייתה משימה במגרשים של אז, שלא לדבר על לכדרר ולהעביר שחקנים. הלוואי שהיו את התנאים של היום. יכול להיות שהיינו מדברים אחרת, אולי הייתי עדיין איזה משהו גדול בעולם, מי יודע".
על הפועל ירושלים של תחילת דרכו: "אין ספק שהפועל ירושלים הייתה קבוצה הרבה יותר איכותית מבית"ר באותה תקופה. כשהיינו מתחילים משחק נגד בית"ר, זה היה מתחיל ב-0:3. זה היה פער הרמות. לימים הדברים השתנו, ואני חושב שמי שעשה את כל השינוי זה אורי מלמיליאן".
על אלי בן רימוז': "בשלהי הקריירה שלו עוד שיחקנו חמש או שש שנים יחד בהפועל ירושלים, לפני שעברתי להפועל תל אביב, וגם אז הוא היה משכמו ומעלה. אי אפשר לפסול את היכולת שלו. יש דברים טבעיים, דור הולך ודור בא, אבל הוא היה דמות שהיה אפשר לקחת ממנה הרבה מאוד דברים חיוביים, במיוחד לאחד כמוני".
על המעבר להפועל תל אביב: "דוביד שווייצר היה המאמן מספר אחת בכל הזמנים. הוא אהב אותי לא פחות מבן. הייתי אצלו כוכב בנבחרת הנוער, ומשם הדרך הייתה להפועל תל אביב. ב-1979 כבר הייתי שחקן נבחרת, אבל אצל עמנואל שפר לצערי לא קיבלתי הרבה לשחק".
על הקושי של ירושלמים בנבחרת: "היה מאוד קשה לירושלמים להשתלב בנבחרת, שהיא הייתה כמעט כולה תל אביבית. פה ושם היו נספחים מכל מיני קבוצות. כולנו היינו כאלה שחקני ספסל. אורי מלמיליאן, אני חושב, היחיד שבאמת תקע יתד. גם כשהייתי בכושר שיא, לא קיבלתי הזדמנות בנבחרת, ועל זה אני מצטער עד היום".
על התקופה בהפועל תל אביב: "מאוד היה קשה להגיע להפועל תל אביב, בטח מירושלים. ירושלים הייתה פרובינציה. דוביד בא ובנה קבוצה לתפארת. באותה שנה לקחנו סגנות למכבי נתניה, ולאחר מכן היינו אלופים ב-1981. אני סבלתי מפציעה, קראו לה ‘השריר של בוזגלו'. זה היה ארבע ראשי שכל פעם היה נמתח לי. אני בא בטענות רק לעצמי. אם הייתי מפגין 20 אחוז מהיכולת שהפגנתי בירושלים, אני חושב שהיום היו מדברים אחרת".
על החיים הלא ספורטיביים: "לא חייתי חיים ספורטיביים. זה אומר לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, לעשות כל מיני שטויות כאלה ואחרות. הייתי ילד שלצערי לא היה לו אבא כמו יעקב בוזגלו, כי אז הכול היה משתנה. אבל זה מה יש".
על השיעור שלקח משם כאבא: "בהתחלה מאוד פחדתי, בגלל הסטיגמות שהדביקו לי על חוסר חיים ספורטיביים וכל זה, להיות יותר מדי מעורב בגדילה של שני הבנים הגדולים שלי, אוהד ואסי. שם ישבתי קצת בשקט ובצד. כשראיתי מה עשו לאוהד ולאסי, אמרתי: עד כאן. עם מאור עמדתי על הרגליים האחוריות לעשות הכול שהוא ילך רק בדרך שלי. למדתי מניסיון, לצערי".
על משה סיני: "הוא השפיע לטובה. אי אפשר להגיד עליו מילה רעה. הוא היה ילד שכונתי מקסים, עם הרבה חוצפה חיובית. אפילו איתי הוא התווכח, למרות שאני באתי עם סכום חסר תקדים בקנה מידה ישראלי שהשקיעו בי. היו לנו ויכוחים ועימותים, ובסופו של דבר ידענו ליישר קו".
על המעבר להפועל לוד: "הייתי בדרך בכלל לנתניה, ואז נכנסנו ללוד להגיד שלום לבני רגב. הוא אמר לי: בוא תעשה איתנו אימון, תעבור אותו ואחרי זה אלוהים גדול. השאירו אותי עד שלוש לפנות בוקר, עד שלא חתמתי על חוזה. ירדתי לליגה השנייה, נתתי עונה מדהימה ועלינו ליגה. כעבור שנתיים גם לקחנו את גביע המדינה. הייתה תקופה טובה".
על דרור קשטן: "דרור תמיד היה קשוח. הוא ידע להעביר לי מסרים שלא כל כך אהבתי. הוא היה אומר לעוזר שלו יעקב אסקטלן להגיד לי שאם אני ממשיך להתאמן ככה, אני אפילו לא אהיה בסגל. אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות. ידעתי שיכולת בודקים רק על המגרש, וכל פעם ששיחקתי הייתי מצוין. מאוד חיבבתי את האיש מצד אחד, אבל הוא היה מעביר לי מסרים בצורה שלא אהבתי".
על הזכייה בגביע עם הפועל לוד: "הייתי משמעותי מאוד בלוד, אבל אף פעם התואר לא דיבר אליי. תמיד הדרך הייתה חשובה לי. בגמר נגד הפועל באר שבע, השחצנות של באר שבע הייתה בשמיים. מי אתם בכלל? אנחנו נבוא ונפרק אתכם. אני הבטחתי דבר אחד: שנשלח אותם חזרה עם הגמלים ולא עם הגביע, וכך היה".
על החזרה להפועל ירושלים: "קיבלתי איתות מהפועל ירושלים, שאני קשור אליה בנימים. אי אפשר לברוח מזה, זו קבוצת האם שלי. זו הקבוצה שאני הכי מחובר אליה גם היום, היא בשבילי אלופת העולם כל הזמן. זו לא הייתה החלטה קלה, בטח לא אחרי גביע המדינה ועוד בליגה השנייה, ובכל זאת עשיתי את זה".
על הדימוי שלו כשחקן חם מזג: "הייתי חזק. הרגשתי לאורך כל הדרך שאני יכול להיכנס בקיר. לא הייתה לי שום בעיה. הייתי עם ראש של קטמונצ'יק, קראתי לעצמי אפילו פרא אדם. הסתכלתי על כל דבר כאילו אף אחד לא יעמוד בדרכי. כזה הייתי, אבל תמיד ידעתי להיות ספורטאי. זה מה שהכי חשוב".
על המעבר לבית"ר ירושלים: "ישבנו בקפה נאווה בירושלים. בית"ר היו פותחים שולחן אחד ושחקני הפועל שולחן שני. אמרתי לאברהם לוי: 'לא יעזור לכם בית דין עליון, לעולם לא תיקחו אליפות אם יעקב בוזגלו לא יהיה אצלכם בקבוצה'. קמתי והלכתי. בצוהריים הוא התקשר ואמר לי: 'סגרנו, בוא תחתום'. באותו יום כבר התאמנתי בבית וגן".
על העונה בבית"ר: "כשבאתי לבית"ר, כמעט כל השנה שאלתי את עצמי מה אני עושה שם. לא התחברתי, לא הייתי שקט עם ההחלטה. היום אנשים אומרים שכל החיים לא אהבתי את בית"ר, וזה נכון, לא אהבתי את בית"ר, ולמרות זאת גם הבאתי את מאור לבית"ר. אני מסתכל על זה אחרת. נתתי הבטחה ועמדתי בה: אמרתי שבלעדיי הם לא ייקחו אליפות, ורק כשהייתי שם הם לקחו".
על סוף הדרך כשחקן וההסתבכות הכלכלית: "הגעתי לגיל שכבר מאסתי בכדורגל, הכול נראה לי מגעיל, ואז הייתה לי גם ההסתבכות הכלכלית עם העסק ועם כל מה שעשיתי באותם ימים. זה הכול בא יחד. כשהצרות באות, הן באות בצרורות, וזה בדיוק מה שקרה לי".
על תחושת הניתוק מהאליפות של בית"ר: "אפילו גביע, כמו כל אחד מהשחקנים, לא הלכתי לקבל. לא השתתפתי במסיבת האליפות, לא קיבלתי את מענק האליפות שלשמו הגעתי לבית"ר ירושלים. אמרתי: טוב שהסתיימה העונה. אני שמח בחלקי רק בזה שהבטחתי שהם ייקחו אליפות איתי, והם לקחו. זה לא תואר שאני מתפאר בו. לא הייתה לי השפעה מעבר לקמע, אולי הייתי נער פוסטר".
על כך שלא מיצה את הכישרון הגדול שהיה לו כשחקן: "זה הפספוס הכי גדול בעולם, אבל אני לא מאלה שיושבים ובוכים. בידיים שלי גרמתי לזה. זה לא שמישהו בא והתנכל לי, ממש לא. להפך, זה אני לעצמי. אני יכול לבוא בטענות רק לעצמי, זה הרס עצמי חד משמעית".
על הוויכוח עם אייל ברקוביץ': "היה לי ויכוח איתו ברדיו, והוא אמר לי: 'מה לך ולכדורגל שאתה צריך להיות מעורב בקריירה של מאור?', אמרתי לו: 'אתה לא יודע מי זה יעקב בוזגלו. יעקב בוזגלו היה בכל פרמטר פי מאה יותר טוב ממך, אייל ברקוביץ'. לא עשיתי קריירה כמוך, אבל מבחינת יכולת וכישרון לא הייתי פחות ממך, עליתי עליך בהרבה דרגות'".
על מה שגרם להחמצה: "עשיתי שטויות, ואני מודה בזה. אם הקריירה שלי נעצרה בהפועל תל אביב, ששם זה היה יכול להיות קרש קפיצה אדיר בשבילי, אז רק אני אשם. הראש שלי היה דפוק באותה תקופה. להגיע מקטמונים לאזור תל אביב בשנת 1979 זה לא עניין של מה בכך. החיים התערבבו לי, הרגשתי מהסכום ששילמו עליי כאילו אני הסגן של אלוהים, וקיבלתי סטירה אחרי סטירה".
על הקמת עמותת נפגעי הבנקים: "מי שמכיר אותי ידע תמיד שאני איש ישר, שמה שיש לי אני אומר בפנים ולא עושה חשבון לאף אחד. אני איש צדק חד משמעית. חרה לי מאוד הנושא של הערבים במדינת ישראל. אנשים נזרקו מהגגות, והם רק חתמו ערבות ולא ידעו את המשמעות. למדתי את הנושא, נכנסתי לעומק, ועד שלא שינינו את חוק הערבים, פרופסור שטרית ואני, לא ישבתי בשקט".
על הצורך להמציא את עצמו מחדש: "כל אדם צריך להמציא את עצמו מחדש כל הזמן. אתה לא יכול לחיות בשעמום מתמשך. אני אוהב לשנות, אני אוהב ללמוד, ואני אמות טיפש, מבטיח. אנשים רואים אותך עשר דקות, חצי שעה או פוסט אחד, וכבר בטוחים שהם יודעים מי אתה. כל דבר שתעשה שהוא שונה מהמחשבה שלהם, יוציאו עליך את כל ההכללות שבעולם".
על ההחלטה להתערב בקריירה של מאור: "עם מאור קיבלתי החלטה עקרונית: די, אף אחד לא ינהל אותו. רק אני מנהל אותו. אני לא חושב שראיתי בזה בוננזה. אני יודע שבסוף יבואו ויגידו שהוא לא הגיע לריאל מדריד בגללי, ואני מוכן לספוג את זה. אבל אני גאה במה שעשיתי. אני חושב שהוצאנו את המקסימום ממה שניתן".
על הטעויות שעשה עם מאור: "היו שתי טעויות רציניות בקריירה של מאור. אחת, שהייתה לי אפשרות להחזיר אותו למכבי תל אביב והעדפתי את מכבי חיפה, כי זכרתי להם את מה שהם עשו לו כשעזב לסטנדרד ליאז'. הטעות השנייה היא שהבאתי אותו בניגוד לרצונו להפועל תל אביב. הוא רצה לחזור לחיפה, ואני התעקשתי שיירד להפועל תל אביב. פה התבאסתי ולקחתי אחריות, ומאז גם לא רציתי להמשיך לייצג אותו".
על העזיבה של מאור את הפועל באר שבע: "לעזוב את הפועל באר שבע זו לא הייתה הטעות הכי גדולה, ממש לא. אם אתה לא מקבל הצעה, אז מה אתה עושה? כששומעים צד אחד, גם אם הוא לא דובר אמת, נוטים להאמין לו. אני יכול להתווכח עם אלונה ברקת, שיש לה צבא מאחוריה? אני לא אלך על זה. יש לי אמת אחת, שאיתה אני אלך עד הקבר. יכולים לחלוק עליי, יכולים לא להסכים איתי, אבל כל מה שאני אמרתי ואומר – זו האמת לאמיתה".
על הביקורת שספג: "יש לי אמת אחת, שאיתה אני אלך עד הקבר. אם זה מוצא חן בעיני מישהו, זה גם לי לא. אין מאמן אחד שיכול לבוא, להסתכל לי בפנים ולהגיד שפעם התערבתי או שפעם הרמתי אליו טלפון. זה לא היה ולא נברא. אבל להכפיש ולהדביק סטיגמות בארץ שלנו זה הכי קל".
על הכישרון של ילדיו: "מבחינת כישרון, אוהד היה הכי מוכשר. אחרי זה כמובן מאור. אסי ואלמוג פחות או יותר באותה רמה, כך אני רואה אותם. כולם היו מוכשרים, ולא קיבלו את מה שמגיע להם לצערי. חלק יגידו שזה בגללי, וגם את זה אני מוכן לספוג".
על מה שילדיו לקחו ממנו: "אלמוג לקח ממני את המהירות. אסי הרבה יותר טוב ממני בשליטה בכדור, גם במצבים וגם בשליטה בכדור. מאור לקח ממני את רוב הדברים הטובים שהיו לי, ושום דבר רע הוא לא לקח. לאוהד כנראה הייתה את אותה בעיית מנטליות שהייתה לי".
על השחקן הכי טוב ששיחק איתו: "כמובן שאלי בן רימוז'. היו הרבה שחקנים טובים ששיחקתי לצידם ונגדם, כמעט עם כולם, אבל כשאתה מדבר על דמות – אלי בשבילי היה גם האליל מבחינה מקצועית וגם זה שהיה הכי קרוב אליי. הוא ואני היינו מגיעים לפחות שעה קודם לכל אימון, ויוצאים שעה אחרי כל אימון. הוא היה מקצוען ברמות שאי אפשר לתאר, איש נבון, חכם ומשפחתי ברמות".
על השופט שהרחיק אותו והותיר בו צלקת: "ההרחקה הכי צורמת שקיבלתי הייתה עם אברהם קליין. הפועל ירושלים ירדה ליגה נגד מכבי פתח תקוה, שיחקנו במושבה. פרצתי על הקו, באתי להוציא רוחב כמעט לשער ריק, והשחקן הוציא עם הרגל לקרן. הוא לא שרק קרן, אלא הצביע על אאוט. זה עצבן אותי מאוד, ואז קיבלתי הרחקה לשישה משחקים. התחלתי את העונה הראשונה שלי בהפועל תל אביב כשאני מורחק לשישה משחקים".
על הנכדים שממשיכים את הדרך: "יש לי שני נכדים מוכשרים מאוד, אחד במכבי תל אביב ואחד במכבי חיפה. ריי של מאור במכבי חיפה ותומי של אלמוג במכבי תל אביב, כך שעדיין לא נס ליחנו. אני הולך כמעט כל שבת לראות אותם ונהנה ברמות שאי אפשר לתאר. לדעתי הם שחקנים מוכשרים מאוד, ואני לא פוסל שבעתיד יגיעו גם לנבחרת".
לסיום, על החיים אחרי הכדורגל: "פעם חשבתי שהכדורגל, והאורות של הכדורגל, הם החיים. אני רוצה לעודד את כל אלה שלפני פרישה: החיים רק מתחילים אחרי הכדורגל. כשהתנתקתי מהכדורגל, הבנתי עד כמה הכדורגל הוא רק בועה קטנה בתוך המדינה הגדולה שלנו. יש כל כך הרבה דברים שאפשר להתפתח בהם, לרצות ללמוד אותם ולהתקדם בחיים".
מה דעתך על הכתבה?