הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-63 התארח עופר טלקר, אחד המגנים הבולטים והצבעוניים בכדורגל הישראלי בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. מי שצמח באשדוד, הפך לסמל בהפועל חיפה, היה שותף לאליפות ההיסטורית, לבש את מדי בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל ובהמשך שיחק גם במכבי נתניה ובהפועל כפר סבא, חזר לקריירה עמוסת סיפורים – מהימים שבהם היה מלך שערים ועד המעבר לעולם החינוך.
צפו בפרק ה-63 של "מחצית בשכונה"
טלקר סיפר על האנשים שעיצבו אותו באשדוד, המשחק בוומבלי כנער, הדרבי האשדודי וה-BMW שקיבל אחרי שער ניצחון, ההצעה ממכבי חיפה שנדחתה לטובת "קבוצת המיליונים" של רובי שפירא ז"ל, האליפות עם הפועל חיפה, השישייה הבלתי נשכחת, היחסים המורכבים עם אלי גוטמן והמעבר שכמעט יצא לפועל למכבי חיפה. בהמשך חשף מחדש את הסיפור הקשה שמאחורי עזיבתו לבית"ר ירושלים ימים לפני מותו של שפירא, דיבר על האהבה לבית"ר, הירידה התמוהה עם הפועל כפר סבא, שלמה שרף וריצ'רד נילסן בנבחרת – וגם על ההחלטה להתרחק מקריירת אימון, לימודי הדוקטורט והטראומה מ-7 באוקטובר.
על האיש שאימן אותו בילדותו באשדוד: "אבא של ז'אן טלסניקוב – אנחנו סוגדים לו. אנחנו מקדישים לו את הקריירה שלנו בגלל ההתחלה ובגלל מה שהוא חינך אותנו. אם אני היום רוצה להגיד משהו לבן שלי, מה נכון ומה לא נכון, אני נזכר בדרך שבה הוא סידר אותנו ובמשפטים שלו. אנחנו חייבים לו את הקריירה שלנו. אני ותורג'י (עמיר תורג'מן) יד ביד מגיל אפס, מנבחרת נערים ב' עד למעלה".
על המשחק בוומבלי בנבחרת הנערים: "הוזמנו למשחק ראווה נגד נבחרת אנגליה בוומבלי. אנחנו מגיעים ורואים 70-80 אלף איש, ולא מבינים מה קורה. הסתבר שאנחנו המשחק המוקדם לפני משחק של ליברפול. בחדר שלי הייתה תמונה של ג'ון בארנס, ואז במחצית מגיעים השחקנים של ליברפול ואני רואה את האליל שלי מול העיניים. במשחק עצמו לא התרגשתי בכלל. שים אותי בכל אצטדיון בעולם, גם בברנבאו, 80 אלף איש — זה לא מזיז לי. אבל כשראיתי את האליל הזה אמרתי: זהו, זו הפסגה".
על התפקיד שבו התחיל: "הייתי מלך השערים של כל הקבוצות מגיל נערים. הייתי מתחת לחלוץ, חלוץ, קיצוני, משחק ראש מצוין, נותן גולים. בנוער בכלל הייתי מפציץ מכל הכיוונים. הגעתי לבוגרים, המגן הימני נפצע, הסתכלו ימינה ושמאלה ואמרו לי: אתה משחק בצד ימין. אמרתי: אני בצד ימין? אמרו לי: יש לך כושר גופני, אתה מהיר, תעשה הגנה והכול יהיה בסדר".
על הדרבי האשדודי: "התמונות של הדרבי האשדודי הן משהו שאתה לא מאמין. אלפי אנשים, שיירות, מטורף. הייתי שותף לדרבי קשה מאוד של 0:0, דקה 93 קרן, ואני נותן גול נגד הפועל אשדוד. מתחיל טירוף באצטדיון ובעיר, מרימים אותי על הכתפיים. בא אליי מישהו עם BMW ששווה איזה מיליון שקל ואמר לי: סע עליה. אני בן 17, שבועיים נוסע ב-BMW הזאת, לא יודע מי הבן אדם. סיפור מטורף".
על החיזורים ממכבי חיפה: "כל הזמן היו חיזורים מקבוצות בליגת העל, אבל דווקא ממכבי חיפה. גיורא שפיגל אמר ליענקל'ה שחר שיש שחקן שחייבים להביא. היו חיזורים, משא ומתן, הצעה מסודרת".
על הבחירה בהפועל חיפה: "הפועל חיפה לא ניהלה משא ומתן. היא פשוט באה ושמה הצעה מטורפת, 300 או 400 אלף דולר. בסוף קנו אותי ב-400 אלף דולר. ההצעה של מכבי חיפה, אם אני זוכר, הייתה בסביבות 200 אלף. בסכומים של אז אי אפשר היה להגיד לא".
על רובי שפירא: "רובי היה אוהד שרוף של הקבוצה. הפועל חיפה הייתה פרויקט חייו. אחרי שסגרנו אחד החוזים הוא החזיר אותי ואמר לי: החלום שלי הוא לפתוח את העיתון ביום ראשון ולראות את הפועל חיפה במקום הראשון. מעבר לחוזה שלך, כל יום ראשון שאני אפתח את העיתון ואראה אותה במקום הראשון, תקבל ממני אלף דולר מתנה".
על עונת האליפות: "27 מחזורים היינו במקום הראשון, אז זה היה 27 אלף דולר. הוא רצה לשלם את הכסף על האושר שלו. הוא רצה לפתוח את העיתון ולראות את הפועל חיפה במקום הראשון. שתבין מה זה עשה לו".
על המעבר שכמעט קרה למכבי חיפה: "הכול כבר היה סגור. אני בעצמי התקשרתי ליענקל'ה שחר ואמרתי שאני שומע דברים בתקשורת. הוא אמר לי: 'מי לא רוצה שחקן כמוך? זה מעניין אותך?'. אמרתי כן, ולמחרת הוא ורובי הסתדרו. בישראל כבר פורסם שהכול סגור – עופר טלקר עובר למכבי חיפה. מעבר מהפועל חיפה למכבי חיפה, זה לא מעבר רגיל".
על מה שעצר את העסקה: "אני הייתי עם הנבחרת בהונגריה. פתאום דפיקות בדלת ואבי קאופמן שם. הוא אומר: אין עסקה, אתה חותם פה. רובי לא מסכים בשום פנים ואופן, אתה הסמל של המועדון וכל השיווק בשנה הבאה הולך להיות עליך. אמרתי לו: אבל הכול סגור, גם החוזה שלי במכבי חיפה".
על החוזה שדרש כדי להישאר: "רובי אמר: תרשום מה שאתה רוצה. רשמתי חוזה לשלוש שנים והפצצתי ברמות שאין סיכוי שיעבור, כי רציתי להיות במכבי חיפה. משהו כמו 220-230 אלף דולר לעונה לשלוש שנים. הייתי בטוח שאין דבר כזה. וזה עבר".
על אברהם גרנט: "אברהם הוא איש עם המון יכולות. בן אדם שלא בעט יום אחד בכדור ולהגיע לאן שהוא הגיע, עם התארים שעשה בישראל ובעולם, צריך להיות גאון. בהתנהלות מול תקשורת ובוסים הוא לא גאון – הוא פרופסור של הגאונים. אני פשוט יותר התחברתי למאמנים שנתנו לי חופש".
על ג'ובאני רוסו: "אמרו מיליון פעם 'ג'ובאני מבלה', אבל הוא היה מגיע לאימון והיית רואה מפלצת. אני שיחקתי מאחוריו בצד ימין. הייתי טס למעלה והוא היה מחליף אותי בהגנה. מסיבות, סיפורים והכול – באימון היית רואה מפלצת. לכן זה לא שינה".
על תחילת היחסים עם אלי גוטמן: "אני וגוטמן לא הלך ביחד בהתחלה. בפגישה הראשונה הוא אומר לי: 'אתה לא סחורה'. אמרתי לו: מה זה לא סחורה? בדיוק הגעתי מעונה שבה נתתי שישייה. הוא אומר לי: מה זה השישיות האלה? זה לא במאני טיים, אני צריך מגן. אני מסתכל סביבי ולא מבין מה הבן אדם רוצה ממני".
על גוטמן של תחילת הדרך: "הוא לא אהב אותי. אני יודע מה ראיתי בפנים שלו. היום אנחנו חברים טובים ואני חולה עליו, אבל בהתחלה הוא לא אהב אותי – ובצדק".
על השינוי שדרש ממנו: "הוא אמר לי: כדי להיות המגן הכי טוב בארץ, אתה לא יכול בלי לעשות הגנה. אתה לא עושה גליץ' אחד. ואני הרי הייתי חלוץ, קשר ימני, פרימדונה בצד ימין שרוצה לעשות התקפה ולעשות קצת הגנה".
על ההצעה של גוטמן להעביר אותו למכבי חיפה: "יום אחד הוא קורא לי ואומר: אני לא מרוצה, החלטתי להחליף אותך. אני מביא את גולן דרעי ממכבי חיפה ואתה עובר למכבי חיפה. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אתה מאיים עליי שתעביר אותי למכבי חיפה?' אני מסכים".
על נקודת המפנה: "יום אחד ישבתי עם עצמי ואמרתי: 'רגע, מה הוא רוצה ממני? הבן אדם רוצה להצליח. אתה לא משחק חזק? תשחק חזק. אתה לא יורד לגליצ'ים? תרד. אתה לא נכנס באנשים? תיכנס'. עשיתי שינוי תוך ימים. התחלתי להשתולל על המגרש, לרדת, לעלות, להיכנס – ופתאום ראיתי שהפנים שלו משתנות".
על התרומה של גוטמן לקריירה שלו: "אלי גוטמן שינה אותי. הרבה מאמנים תרמו לי, אבל אלי גוטמן שינה לי את הקריירה. הוא לקח שחקן כל כך התקפי והוסיף לו את ההגנה, משחק הראש והגליצ'ים. אלי גוטמן. נקודה".
על השישייה מול הפועל כפר סבא: "בחצי הראשון נתתי שלושה שערים בארבע דקות. חבר שלי נכנס לאצטדיון בדקה השמינית ושאל כמה, אמרו לו 0:3. שאל מי הבקיע, אמרו לו עופר טלקר שלוש. הוא אמר להם: די, מספיק לעבוד עליי. אחר כך בדקה 70, בתוך שלוש דקות, נתתי עוד שלושה".
על האפשרות לכבוש שביעי: "כולם כבר שיחקו עליי. הגעתי מול השוער, ומצד שני עמד הישאם זועבי. אם אני מוסר לו זה מאה אחוז גול. הראש שלי אומר: אתה נותן שביעי, או שאתה מוסר לו והוא הורס לך את המשחק הכי טוב שלך כי זה יהיה 0:7 עם גול שלו? מסרתי לו לרגל שמאל. למזלי, רגל שמאל לא באמת הייתה לו – והוא בעט החוצה".
על איבן קטליניץ', שהציב אותו בקישור: "שאלו אותו למה הוא שם אותי בקישור אם אני המגן הכי טוב בארץ. הוא אמר: 'הבחור הזה קשר, הוא לא מגן'. שבוע אחר כך נתתי שישייה. הוא בכלל לא ידע שגדלתי כקשר".
על עזיבת הפועל חיפה והקשר למותו של רובי שפירא: "יש קשר ישיר. הרבה אוהדי הפועל חיפה חושבים שעזבתי את הספינה לפני שהיא טבעה, אבל בדיוק הפוך. שבוע לפני ההתאבדות רובי פנה אליי ואמר: אתה עובר לבית"ר ירושלים. אמרתי לו: למה? אני מטורף על הקבוצה, רוצה להיות פה. הוא אמר לי: אתה חייב לעבור, אני מקבל עליך מיליון שקל ואני צריך לשלם משכורות".
על המעבר לבית"ר: "לא רציתי לעבור. הוא אמר לי: אתה חייב, אני צריך את הכסף. במילים האלה. ביום חמישי עברתי לבית"ר ועשיתי אימון ראשון. ביום שישי בערב רובי התאבד".
על הרגע שבו שמע על מותו: "אני גמור. אבא שלי התאבד. רובי היה אבא שלי. אני בחור צעיר שמגיע לחיפה לבד, אין לי כלום שם, ורובי לקח אותי לתוך הבית שלו. כל מה שהייתי צריך – רובי. הייתי בשוק מטורף, יומיים בכיתי".
על המשחק שנאלץ לשחק מיד לאחר מכן: "ביום ראשון הארון היה בקריית אליעזר, ובערב היה לבית"ר משחק נגד הפועל תל אביב בבלומפילד. הלכתי להנהלה ואמרתי: זה אבא שלי, אני לא יכול לשחק. הם נכנסו ללחץ – שילמנו עליך, יש חוזה, אנחנו במקום האחרון. גמרו אותי. אני מספר את זה אחרי שנים: גמרו אותי".
על אותו משחק: "לא יכולתי לשחק, באמת. אבל הבנתי את עניין החוזה ואמרתי: טוב, אני אשחק. הייתי הכי גרוע על המגרש, הפסדנו 1:0, ובתקשורת התחילו 'איך אתה לא מתבייש'. אנשים לא ידעו את הסיפור האמיתי. אחרי המשחק נסעתי לרחל, אשתו של רובי. סיפרתי לה, היא חיבקה אותי ואמרה: זה מה שרובי היה רוצה שתעשה".
על הפועל חיפה אחרי מותו של שפירא: "כשהגעתי לבית"ר ידעתי מה קורה בהפועל חיפה, היו לי שם המון חברים. אמרתי: הפועל חיפה ירדה ליגה. חדר ההלבשה גמור".
על בית"ר ירושלים: "זו הייתה בית"ר שממש נהניתי לשחק בה. אתה רואה את מאור מליקסון, אבירם ברוכיאן, שלומי ארבייטמן, ברק יצחקי, אלירן דנין – ילדים ואתה כבר עם הניסיון שלך ואומר: מה הם הולכים להיות? תוך כדי אתה גם מכוון אותם".
על דבריו של מאור מליקסון עליו: "מישהו שלח לי קטע מהספר של מליקסון, שהוא כתב עליי דברים מטורפים. הוא כתב שמעבר לזה שהייתי שחקן גדול, הצורה שבה קיבלתי אותם, כיבדתי אותם, הסברתי להם והצחקתי אותם. התרגשתי".
על הקבוצה לה הוא מרגיש שייך: "שואלים אותי למי אני שייך – להפועל חיפה של האליפות או לבית"ר ירושלים? קודם כל יש לי סנטימנטים לאשדוד, שם גדלתי. את הפריצה הגדולה והנבחרת עשיתי בהפועל חיפה. אבל לעבור בבית"ר ירושלים ולחוות את הדבר הזה שנקרא בית"ר ירושלים – זה שם אותה אצלי בלב חזק מאוד".
על הבישול לאבי נמני בבית"ר: "אני לא יכול לשכוח את הגול שבישלתי לאבי נמני במשחק הבכורה שלו. הוא הגיע ממכבי ת"א בלי אימונים, ואני מנחית לו כדור בדיוק על רגל שמאל מהאוויר. הוא שם את הגול, ומה שאתה שומע שקורה ביציע – אי אפשר לשכוח רגע כזה. אין תחליף לדבר הזה שנקרא בית"ר ירושלים".
על הניהול בבית"ר של אותה תקופה: "אם אתה שואל אם קיבלנו את הכסף – קיבלנו. אם הדברים היו מסודרים? ממש לא. אם היו איחורים בכסף? ברור. אבל לא היה אכפת לנו. זו בית"ר ירושלים".
על האותנטיות של בית"ר: "אתה רוצה קצת שכונה. להגיע לבית וגן, קצת שש-בש. היה בזה משהו. בית"ר ירושלים היא אותנטית, היא של העם. גם כשנהיו עכשיו מקצוענים יותר, זה לא ייקח ממנה את האותנטיות. אני הולך ברחוב ומדברים איתי בית"ר ירושלים. אני איש בית"ר ירושלים".
על משחקו האחרון במכבי נתניה, מול הקבוצה שרצתה להחתימו: "ידעתי שסיכוי גדול שאני בעונה הבאה בהפועל כפר סבא, אבל אם היא יורדת ללאומית אני לא עובר. לפני המשחק ראובן עטר קרא לי ואמר: אני יודע שזה קשה לך, אם אתה רוצה אשאיר אותך בחוץ. אמרתי לו: ראובן, אני משחק".
על אותו משחק: "עליתי והייתי אחד המצטיינים. לא השתוללתי, שיחקתי בחוכמה, כל פס זהב, ולא נתתי לאף אחד לעבור בצד שלי. נתניה ניצחה 0:1, אבל גם היריבה של כפר סבא הפסידה והיא נשארה בליגה. ומה קרה? לקחו אותי לכפר סבא – עם יותר הערכה".
על עונת הירידה של הפועל כפר סבא: "זו הייתה קבוצה מוכשרת בטירוף. משהו לא טוב קרה בקבוצה. הייתי שחקן מאוד מנוסה, קולט דברים, וגם הזהרתי אנשים באלגנטיות. הייתי סוג של עוזר של אלי אוחנה בחדר ההלבשה. קלטנו שקורה משהו, אבל אי אפשר להוכיח כלום".
על החשדות סביב אותה עונה: "הקבוצה הזאת לא ירדה כי היא לא הייתה טובה. היא ירדה בגלל דברים לא הגיוניים שקרו במשחקים. אני ואלי הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואמרנו: מה קורה פה? אם אתה רואה חלוצים שמטיילים לך ברחבה – אז כן, קרה שם משהו".
על הדרך שבה לדבריו אפשר להשפיע על משחק: "שלא תחשוב שזה כזה פשוט. זה לא חייב להיות שחקן שעושה דברים שקופים. יש דרכים מתוחכמות יותר. היה קשה לראות משהו בולט, אבל הייתה שם בעיה. נקודה".
על שלמה שרף: "שלמה שרף זה שלמה שרף. הוא לא חסך מאף אחד. אני זוכר ששלום תקווה אמר לו פעם: שלמה, אתה מוריד לי את כל הביטחון. הוא שלח אותו למשרד הביטחון — אמר לו: לך תיקח ביטחון ותחזור אליי".
על הזימון הראשון לנבחרת: "שלמה ראה אותי במשחק של האולימפית באוסטריה, שנתתי הצגה וקיבלתי 8.5 בעיתון. הוא אמר: השחקן הזה יעלה לבוגרים. זה מה שאני זוכר ממנו".
על הכינוי "מוביל ירקות": "כולם זוכרים שהוא אמר 'מוביל ירקות'. אני זוכר גם שהוא אמר: השחקן הזה יהיה אצלי בנבחרת. היו בעמדה שלי שמות מטורפים. פליקס, חרזי, חזן. כששאלו אותו איך טלקר לא משחק והוא מוביל את הפועל חיפה, הוא אמר: הוא יכול להוביל ירקות".
על ריצ'רד נילסן: "נילסן הגיע עם דף נקי. הוא לא מכיר אח שלי, חבר שלי, שמור לי ואשמור לך. איך שהוא נחת, הוא בא לראות הפועל פתח תקוה נגד הפועל חיפה, אני משחק מגן ימני ונותן צמד. למחרת הכותרת הייתה שהוא לא האמין למהירות שלי. בזימון הראשון שלו אני בנבחרת. אתה יודע איזו מחמאה זאת?".
על ההבדל בין שרף לנילסן: "שלמה הלך עם השחקנים שלו, ואני מבין את זה. נילסן הגיע מדנמרק ולא הכיר אף אחד. אם מדברים על כדורגל כמקצוע ועל יושר – לזה אני מתכוון".
על השיטות של נילסן: "היינו בדן קיסריה בכינוס הראשון. הוא אמר לכולם להיכנס לבריכה אחרי האימון הראשון. הסתכלנו אחד על השני – מה בריכה? ברקוביץ' הסביר לו שהשחקנים מפחדים שמחר יצלמו אותם ויגידו שהם מטיילים בבריכה. הוא אמר: כולם לבריכה. בצהריים אמר שכל אחד יכול לשתות חצי כוס יין. לא ידענו לקבל את זה".
על מה שהותיר נילסן: "הוא בא עם האמת שלו. אנחנו לא הבנו מה קורה. אבל הוא השאיר אצל כל השחקנים, כולל הבכירים, דבר אחד – יושר. משהו שחסר מאוד בכדורגל שלנו. הוא לא ערבב".
על סיום דרכו בנבחרת: "הייתי בן 29, ובדיוק בתקופת המעבר לבית"ר עברתי איזשהו משבר. בבית"ר היו לי עונות טובות, אבל איבדתי משהו. ואני חושב שראו את זה גם בנבחרת".
על הקריירה שלו במבט לאחור: "יש לי 26 הופעות בנבחרת, אבל אני לא חושב שאנשים זוכרים אותי בגלל משחקי הנבחרת. אנשים זוכרים אותי כי הסגנון שלי היה מיוחד. הייתי מגן משוגע שכובש המון שערים. גם הייתי מתראיין אחרת. לא יכולתי להגיד 'הכדור עגול והדשא ירוק'. ראיתי את המשחק כשואו".
על אברהם גרנט בנבחרת: "אצלו כבר לא קיבלתי זימון. אני וגרנט זה לא הלך ביחד. למה? אין לי מושג. הוא מאמן מצוין, אבל אני לא התחברתי לשיטה שלו".
על קריירת האימון: "זה ביזיון שאתה מאמן בליגה הלאומית כמה שנים טובות וצריך לחשוב את מי לשים בהרכב, ומי יושב ביציע מעליך ומסתכל. אין לזה עתיד, לא כלכלית ולא מקצועית. מאוד אהבתי לאמן, אבל מהר מאוד הבנתי שאני הולך לחיות על רכבת הרים מטורפת".
על המקום שבו שחקני עבר צריכים להיות: "אני חושב ששחקני עבר ברמה שלי צריכים קודם כל להיות במחלקות הנוער, להתוות דרך ולהוביל. אני מנהל מקצועי כבר המון שנים".
על עבודתו בשדרות: "מצאתי שם סוג של סיפוק. מקום מדהים. הייתי שם שנים, ואני תושב שדרות עד היום".
על 7 באוקטובר: "אני עם פחד תמידי מהשעה 6:29. כל יום הייתי יוצא מהבית ב-6:25 כדי להגיע לרכבת של 6:40, וב-6:29 הייתי בכיכר המפורסמת. אם זה היה קורה ביום חול, כנראה הייתי שם בדרך לרכבת ולא הייתי פה היום. זה משהו שמהדהד בי".
על השאלה אם האירועים הותירו בו טראומה: "אני חושב שלא, אבל אני מבין שכן. זה קשה מאוד. אני תושב שדרות שנים, אני מכיר אנשים שנרצחו, שיצאו לריצת בוקר, יצאו עם אופניים ולא חזרו. סיפורים מטורפים".
על הדרך שבחר אחרי הכדורגל: "עשיתי משהו קצת שונה מהרבה כדורגלנים. עצרתי ואמרתי: רגע. אני מנהל מקצועי ומתווה דרך, אבל בכובע השני אני איש משרד החינוך. יש לי תואר ראשון בחינוך ותואר שני בניהול מערכות חינוך, ואני יוצא ללימודי דוקטורט בבר אילן. אני חוקר אלימות בבתי הספר היסודיים ובספורט".
על ההפתעה סביב המסלול האקדמי שלו: "למה כולם מופתעים כשאומרים תואר שני? כי הייתי סוג של שחקן בסגנון פרחח על המגרש – רץ למעלה, חוזר למטה, נוגח, שישייה, שלישייה, 'מוביל ירקות', כל פעם היה משהו סביבי. ופתאום אומרים: הבחור הזה עם תואר שני? מה קשור תואר שני לאשדודי הזה?"
על ההחלטה לא להיות תלוי בכדורגל: "אמרתי לעצמי: אני לא צריך להיות בידיים של אף בעל בית שיגיד לי מחר, הפסדת – לך הביתה. זה משפיל מאמנים. כולם רוצים לעבוד ולהתפרנס, ומהפחד מסכימים לדברים שהבעלים אומרים. אני לא רוצה להיות שם".
על השילוב בין חינוך לכדורגל: "לקחתי ימינה והלכתי להיות איש חינוך. אני מורה לספורט, מומחה לילדים עם צרכים מיוחדים. בבוקר אני איש משרד החינוך, ואחרי הצוהריים מעביר את הידע שלי במועדוני כדורגל".
לסיום, על העצמאות שבנה לעצמו: "אם יש לך עוד יכולות – מצוין. אם אין לך, אתה בבעיה, כי אתה צריך להיות זונה של המועדונים. אני לא מוכן להיות זונה של המועדונים. אני רוצה להתפרנס בזכות עצמי, עם היכולות שיש לי".
מה דעתך על הכתבה?