הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-66 התארח אפרים דוידי, שחקן הפועל באר שבע עם מספר ההופעות הגדול ביותר בנבחרת, על אף שלא זכה עם הקבוצה באף תואר בקריירה העשירה שלו. דוידי מספר איך הגיע מליגה ג' להרכב נבחרת ישראל במשחק עלייה למונדיאל, איך צד את עיניו של אמציה לבקוביץ' והגיע ממכבי באר שבע לקבוצת הכוכבים שזכתה לפני כן בשתי אליפויות רצופות, וגם על תקופות השפל של המועדון, ההפסד בגמר הגביע להפועל לוד והזלזול של שלום אביטן המנוח ביריבה.
צפו בפרק ה-66 של "מחצית בשכונה"
בנוסף חזר לעונה שלאחר מכן, שבה הצליחה הקבוצה להישאר בליגה בדרך הרואית, גם בעזרת "עזרה" ממכבי נתניה ומכבי יבנה. דוידי מספר גם על העזיבה לצפרירים חולון, החזרה לבאר שבע ועונות הצמרת תחת ויקו חדד, איך היה לשחק עד גיל 40 ולמה בית"ר באר שבע, שבה סיים את הקריירה, התרסקה.
ובעיקר, הוא חוזר לתקופתו בנבחרת: איך שרד שלושה מאמנים והפך לבאנקר של שניאור וגרונדמן, איך השניים עבדו יחד ומי היה דומיננטי יותר, למה שחקני קולומביה לא יצאו להתחמם במשחק בבראנקייה ואיך נראה מאחור השער של אלי אוחנה באוסטרליה. ולקינוח, קובע דוידי מי היא הפועל ב"ש הגדולה ביותר.
על השם אפרים: "נולדתי באיראן. בגיל שלוש עלינו לארץ, הגעתי לגן ולא ידעתי עברית. אמא שלי אמרה לגננת את השם הפרסי שלי, פרהד, והיא החליטה שהכי קרוב זה אפרים. מאז אני אפרים".
על העובדה שלא זכה בתואר עם הפועל באר שבע: "כל הזמן שואלים אותי איך אני חי עם זה. אולי הדור של השחקנים ששיחקתי איתם לא היה מספיק טוב כדי לקחת תארים. אבל נכון, זה אוכל אותי. זה אוכל אותי שלא לקחתי שום תואר".
על הקושי של הפועל באר שבע באותן שנים למשוך שחקנים: "לא כל השחקנים רצו להגיע לשחק בבאר שבע בזמני. אחת הסיבות הייתה כסף. עד שאלונה ברקת באה ועשתה את השינוי".
על גמר גביע המדינה ב-1984: "זה כואב לי. הגביע היחיד שלקחתי היה גביע ליליאן. בגביע המדינה הגענו לגמר עם הרבה מהשחקנים הגדולים שלקחו את האליפויות. בחצי הגמר נתנו הצגה נגד נתניה וניצחנו 0:2 בבלומפילד".
דוידי נזכר גם בביטחון שהיה בבאר שבע לפני המפגש עם הפועל לוד: "שלום אביטן, זכרונו לברכה, דיבר על לוד ואמר: 'מי זה לוד? יש להם בקושי אוהדים, הם יכולים להכניס מונית כדי להגיע ליציע ברמת גן'. ואז הם באו. עשו לנו משחק קשה, לא הגענו לשום הזדמנות, היה 0:0 ובפנדלים הפסדנו".
על הדרך הבלתי שגרתית שלו לכדורגל הבכיר: "התחלתי לשחק בגיל 18 וחצי בליגה ג'. המזל שלי היה שמכבי באר שבע הייתה משחקת לפני הפועל באר שבע וראו אותי שם. עשיתי עלייה מליגה ג' לליגה ב', ואחרי שנה וחצי עברתי להפועל. משם הגעתי לנבחרת. הכול מליגה ג'. לא הייתי שם בנוער ולא הייתי בנערים. אנשים משתגעים כשהם שומעים מאיפה הגעתי".
על כך שאפילו לא ניסה קודם להגיע להפועל באר שבע: "התביישתי. היו שחקנים בגיל שלי שכבר היו בנוער של הפועל באר שבע, ואני הגעתי ממכבי באר שבע. לקח לי שנתיים-שלוש להגיע לשם ולקח לי עוד עונה, עונה וחצי להתאקלם. הגעתי מליגה ג' וליגה ב', זו הייתה התרגשות. אבל עם העקשנות וההתמדה לאט לאט הגעתי, ואחר כך כבר קיבלתי זימון לנבחרת האולימפית".
על מה שקנה את מקומו אצל מאמנו הראשון בהפועל ב"ש אמציה לבקוביץ': "העקשנות, ההתמדה, זה שלא ויתרתי. באימונים הראיתי כמה אני רוצה לשחק. יכול להיות שהתאמנתי יותר טוב מכולם. התחלתי כבלם, שיחקתי גם מגן ובהמשך בעיקר בקישור".
על הקבוצה שלא הצליחה לשחזר את שתי האליפויות: "רוב ההרכב נשאר, אבל כל אחד משך לכיוון אחר. אחרי האליפויות כל אחד הרגיש משהו אחר. לא הצליחו לחבר את כולם מחדש. הניהול גם היה שונה. בתקופת האליפות הכול היה מנוהל כמו שצריך, ואחר כך היה הבדל של שמיים וארץ. ניהול זה דבר חשוב".
על אחת העונות הקשות במועדון, עונת 1983/4: "עשינו הכנה מצוינת עם צביקה רוזן, מבחינת כושר דרסנו, אבל לאט לאט התדרדרנו למטה. בסוף נשארנו בליגה בשלושת המשחקים האחרונים".
על הסולידריות עם חיים בן שאנן באותם שבועות: "אלי זינו השעה את חיים בן שאנן. הייתי חבר טוב שלו ואמרתי: אם אתה משעה אותו, גם אני לא משחק. שנינו לא שיחקנו נגד נתניה. אני וחיים היינו ביציע. איכשהו ניצחנו אותם 0:1. כבר היו דיבורים לפני המשחק. שם נראה לי עשינו את המשחק החשוב בעיקר. נתניה שיחקו בהילוך ראשון".
על ההישארות הדרמטית: "אחר כך החזירו אותנו. בית"ר ירושלים הובילה עלינו 0:1 בבאר שבע ועשינו מהפך ל-1:2. במשחק האחרון יבנה עשו לנו את העבודה וניצחו את בית"ר תל אביב. אנחנו ניצחנו את שלושת המשחקים האחרונים ונשארנו בליגה. זה ההבדל בין מועדון גדול למועדון קטן".
על הסיבה שעזב לצפרירים חולון: "אחת הסיבות הייתה אלי זינו. מבחינתי הוא לא היה איש אמיתי ולא ישר. אחרי החוזה שלי בבאר שבע לא רציתי להישאר, וגם הוא לא רצה שאישאר. היה דיבור עם מכבי תל אביב, היה דיבור עם הפועל תל אביב. אפילו התאמנתי פעם או פעמיים בבית"ר ירושלים, אבל זה לא יצא. בסוף הלכתי לצפרירים חולון".
על התקופה בצפרירים: "היה לי טוב. בעונה הראשונה עשיתי עונה טובה מאוד, ובשנייה העבירו אותי מהבלם לקישור וגם הייתה לי עונה יפה. רציתי להישאר, גרנו בחולון, אבל אשתי לא רצתה, ואז חזרתי לבאר שבע".
על החזרה להפועל באר שבע: "חזרתי לעוד שלוש עונות טובות. עם ויקו חדד היינו קבוצת צמרת. כבר הייתי לקראת גיל 35 והוא הציע לי להיות עוזר שלו, אבל אמרתי לו שאני רוצה להמשיך לשחק. הרגשתי שאני עדיין יכול".
על ההופעה האירופית מול אריס סלוניקי: "שיחקנו שם בסלוניקי, היה להם שבעה-שמונה ברזילאים בהרכב ואתה לא מאמין. לנו בקושי היו זרים. עשינו 1:1 שם, והיה יפה. זו הייתה חוויה".
על העונה באשדוד: "בגיל 36 עברתי לאשדוד. הם ירדו לליגה הלאומית, פתחנו את העונה מצוין והייתה לנו עונה לא רעה. רצינו לעלות בחזרה, אבל זה לא הסתדר".
על השנים האחרונות כשחקן: "אחרי אשדוד חזרתי לבאר שבע, הלכתי לדימונה, לאלי זינו, ואחר כך לבית"ר באר שבע. הייתי כבר בן 38 ועשינו שתי עליות, מליגה א' לליגה הארצית ומהארצית ללאומית. שיחקתי עד גיל 40".
על הקריסה של בית"ר באר שבע: "הם ניסו לקפוץ מעל הפופיק. היינו קבוצה בליגה הלאומית, הובלנו את הטבלה הרבה זמן, אבל בסוף ניסו ללכת רחוק מדי והמועדון התפרק".
על משחק דרבי שבו עלה חולה: "הייתה לי דלקת ריאות ועליתי לשחק בדרבי עם בית"ר באר שבע. הייתי בן 38 או 39 והצטיינתי. בקושי יכולתי לדבר, אבל נבחרתי לשחקן המצטיין".
על 32 ההופעות בנבחרת: "זה האופי שלי. העקשנות, ההתמדה. השקעתי ולא ויתרתי. רוב ההופעות שלי היו אצל יצחק שניאור ויעקב גרונדמן. שניאור אהב את ההתמדה והעבודה הקשה שלי, הוא אהב שחקנים כאלה".
על ההבדל בין התפקיד בבאר שבע לנבחרת: "בהפועל באר שבע שיחקתי הרבה כבלם, אבל בנבחרת שיחקתי רק בקישור. שניאור אפילו ניסה אותי כבלם אחרי שירון פרסלני שבר את הרגל, אבל בסוף אמר לי שיש לי נטייה לרוץ קדימה ושעדיף שאשאר בקישור".
על שניאור וגרונדמן: "שניאור היה קשוח יותר, גרונדמן היה יותר קרוב לשחקנים. גרונדמן היה יותר דומיננטי. היו גם ויכוחים ביניהם לידנו, אבל ביחד הם יצרו משהו טוב. היו צעקות והיו ויכוחים, לפעמים גם לידנו. אני זוכר שלפני אוסטרליה היה ויכוח לגבי מי ישחק כמגן. אבל זה לא יצא החוצה לתקשורת. בסופו של דבר, למרות הוויכוחים, שניהם הביאו אותנו הכי קרוב".
על נבחרת ישראל של אותה תקופה: "לא היינו נבחרת גדולה. היינו נבחרת של אנשים שעובדים במגרש. היו כמה כוכבים – אלי אוחנה, רוני רוזנטל, שלום תקווה, משה סיני – והשאר היו שחקני עבודה. רצנו, נתנו הכול, וזה מה שאפיין אותנו".
על אלי אוחנה: "אם אלי היה בריא נגד קולומביה, אני חושב שהיינו עוברים אותם. הוא היה חסר לנו. מה שהוא עשה נגד אוסטרליה לא צריך להסביר. כשבא שחקן כזה מאירופה זה נותן לך ביטחון, אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליו".
על השער האגדי של אוחנה באוסטרליה: "הייתי בדיוק מאחוריו. הוא עובר שחקן ועוד שחקן, ואתה רק אומר: רק אלי מסוגל לזה. זה היה כיף, כיף גדול. השופט לא אהב את ההתנהגות של פרנק ארוק. נדמה לי שהוא אפילו סיים את המשחק לפני הזמן. אחרי המשחק חגגנו בחדר ההלבשה, שפכנו בירות ושמפניה. זה היה מדהים".
על מאיר ברד: "אני תמיד אומר שמאיר ברד הוא השחקן הכי גדול מבאר שבע. אפילו יותר מאליניב ברדה מבחינת השחקן עצמו. אירופה עשתה את ההבדל אצל אליניב, אבל מאיר היה שחקן ענק. ביום שהוא פרש בכיתי. אהבתי אותו, ועד היום אני אוהב אותו".
על החוויה בבראנקייה לפני המשחק מול קולומביה: "אנחנו במלון שעתיים לפני המשחק ורואים בטלוויזיה שהאצטדיון כבר מלא. בדרך לאצטדיון אתה רואה שיירות של אוהדים, פסלים של ולדרמה ושל שחקנים. הם היו מטורפים שם על כדורגל. היה מסלול מתחת לאצטדיון. שם, נראה לי, הם עשו את החימום. אנחנו התחממנו בחוץ והם לא היו שם. השחקנים הדומיננטיים שלנו בכלל לא פגעו. לא עברנו כמעט את האמצע. בוני גינצבורג נתן הצגה".
על הגומלין בישראל: "היינו כל כך קרובים. היו לרוני שתי החמצות עצומות מול היגיטה, שלום פגע בקורה. איזה קרובים היינו. אם היינו נותנים את הגול, היו מדברים על הנבחרת הזאת אחרת לגמרי".
על הפועל באר שבע של העידן הנוכחי: "כן, זאת באר שבע הכי גדולה. מאז שאלונה לקחה את הקבוצה היא הפכה לקבוצה חשובה וחזקה, לקחה שלוש אליפויות ברציפות. האצטדיון הזה גם עשה משהו לעיר ולמועדון".
על טרנר: "אני עובד בטרנר מאז שהאצטדיון נפתח. המנהל שלי תמיד צוחק שיש לי שלוש אליפויות בתור עובד אצטדיון. הקהל קרוב מאוד, וזה היה אחד הדברים שעזרו לקבוצה בשנות האליפות".
על ברק בכר: "מבחינתי הוא המאמן הכי טוב בשנים האחרונות. שלוש אליפויות בבאר שבע ושלוש אליפויות במכבי חיפה. מאמן כזה אי אפשר להתערב לו. עד היום לא מובן לי מה קרה איתו".
על רן קוז'וך: "הוא אחד המאמנים הטובים שהגיעו לבאר שבע. אני חושב שהוא עושה עבודה טובה ורואים את זה. הקבוצה תרוץ השנה עד הסוף".
על מאבק הצמרת העונה: "לי נראה שהפועל תל אביב השנה מעל כולם. באר שבע קבוצה חזקה והיא תרוץ עד הסוף, אבל כרגע הפועל תל אביב נראית לי מעל כולם".
על אלונה ברקת: "אני חושב שהיא תישאר פה עוד הרבה שנים, כמו יעקב שחר, וטוב מאוד שהיא תישאר. היא עשתה שינוי עצום במועדון".
עם זאת, לדוידי יש גם ביקורת על מדיניות המועדון: "בקטע של שחקני הבית, היא לא משקיעה. יש שחקני בית טובים וחבל מאוד שהיא לא משקיעה. מעדיפים להביא זרים. היא גם אמרה שהיא מוכנה שיהיו 12 זרים בקבוצה".
על דור השחקנים הנוכחי: "אולי בגלל מאיפה שהגעתי למדתי לעבוד קשה. היום מקבלים דברים קל מדי. אני הגעתי מאז שהגעתי והשתדלתי לעבוד קשה. היום מקבלים הכול קל מדי, ואין שחקנים כמונו".
על הקריירה שלו במבט לאחור: "לא הייתי כוכב גדול ולא הייתי השחקן הכי טכני. הלכתי והשתפרתי. המודל שלי היה אבי כהן, זכרונו לברכה. אהבתי לראות אותו משחק, אהבתי לראות אותו הולך קדימה, וגם אני ניסיתי ללמוד ממנו. הגעתי לאן שהגעתי ואני מבסוט. הילדים והנכדים שלי אוהבים את מה שעשיתי. אני בריא וטוב לי איפה שאני נמצא".
מה דעתך על הכתבה?