שמואל קוזוקין יודע שהקריירה שלו הסתיימה מוקדם מהצפוי. שלוש שנים אחרי שקיבל את שרביט האימון בעירוני בית שמש והצליח להשאיר אותה בליגה בניגוד לציפיות, הוא עדיין מחפש את הנתיב הנכון בחזרה למה שעשוי להחזיר אותו לרמות הגבוהות. מדגדג לו, לקוזוקין, להריח שוב את הדשא מקרוב. חמש שנים עברו מאז תלה את הנעליים באותה עירוני בית שמש בה הוא רצה לסגור מעגל, 11 שנה מזימון הבכורה לנבחרת, מהתקווה הגדולה שהתנפצה לרסיסים כשהפציעות הכריעו אותו, קצת אחרי שעוד האמין שבגיל הזה, ממש היום, הוא יהיה שחקן פעיל, אולי מוביל, בליגת העל.
פרשת הצ'צ'נים: הסוף
הפרק האחרון בסדרה של קוזוקין מסתיים בעונת פרשת הצ'צ'נים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הבין שהוא צריך לעזוב את בית"ר ירושלים ומשם הקריירה נקטעה ואיתה גם החלומות: להוביל את הנבחרת בה ערך שלוש הופעות קודם ולהפוך למגן הימני הכי טוב בישראל.
הוא רק בן 33, קוזוקין, אבל על הקריירה שלו הוא יכול לכתוב ספר שלם. בגיל ארבע הוא עלה לארץ, עשר שנים אחר כך הצטרף למחלקת הנוער של בית"ר ירושלים. שבע עונות הוא העביר תחת התקופה המשוגעת של ארקדי גאידמק. קצת אחרי שארקדי קנה ב-2015, הוא עלה לקבוצות הבוגרים. רגע לפני שארקדי מכר, במהלך פרשת הצ'צ'נים, הוא עזב. הפך לשחקן סגל בתקופת האליפות של יוסי מזרחי, שהגיע אחרי פיטורי ארדילס ב-2006/7, זכה בדאבל מפואר עם יצחק שום את שפיגל ב-2007/8 וגביע בלתי נשכח עם ראובן עטר בעונה שאחרי.
היום, נשוי פלוס שתיים, הוא עושה גם וגם. קוזוקין עובד במועצה האזורית ברנר, בבתי הספר לכדורגל ומאמן את ילדים א' ("חזרתי לא מזמן, הייתי בחל"ת") וממלא מקום של מורה לספורט ("עדיין בחל"ת") והאחראי על נבחרות הכדורגל של ברנקו וייס בבית שמש. לאחרונה הוא עזב את בית שמש לטובת קריית גת ("מקותי סבג ואופיר עזו לנינט"). לאחרונה הוא עשה קורס מאמנים וחושב על תואר בתחום ההוראה.
כשהוא נזכר בתקופת גאידמק, קשה לו להתעלם בעיקר מג'יבריל קדאייב, האיש שגרם לו לעזוב את בית"ר. "הייתי במשחק ההוא בצ'צ'ניה, שיחקתי נגד גרוזני, כלומר נגד סדאייב וקדאייב. כששמעתי שהם באים לכאן, הבנתי שזה הזמן לברוח", הוא משחזר.
הבנת שהאדמה רעדה.
"היה סוג של מתח, אי ודאות, תקופה קשה. אוהדים, לחץ. אני זוכר שדיברתי איתם ממש בקטנה, הם היו בתוך מעטפת. אף אחד לא יכל להתקרב אליהם. הגעתי לאימון הפתיחה איתם, המאמנים והמתורגמן לא נתנו להם לזוז. פתאום, בית"ר עברה מקבוצה שתמיד הייתה בה אווירה חיובית, לשינוי. שבוע אחרי שהם באו, החלטתי ללכת. קיבלתי הצעה מכפר סבא, לקחתי אותה בגלל עידן שום, הבן של יצחק, שאימן שם. הבנתי שלא אשחק".
אז עזבת בגלל הפרשה, או כי הנחיתו לך בלם על הראש?
אם לא סיפור הצ'צ'נים, יכול להיות שלא הייתי עוזב את בית"ר. ג'יבריל (קדאייב, א"י) הגיע וידעתי שאם מביאים שחקנים מוסלמים ומתעקשים עליהם בטוח יהיה להם קרדיט, הרי לא הביאו אותם כדי לשבת על הספסל. האדמה רעדה מסביב, זה נכון, אז העדפתי ללכת. אפשר לומר שההיסטוריה שלי השתנתה בגלל ההגעה שלהם, אבל זה לא מה שגמר לי את הקריירה. הפציעות, לא יכולתי לשאת אותן".
רוסיה-כפר סבא
קוזוקין מעלה כל פעם את השאלה הזאת, שמרחפת מעליו – מה היה קורה אם. "הייתי בפסגה, נבחרת, בית"ר, כולם דיברו עליי וככל שאני חושב על זה אני מבין שאם לא הפציעות, עד היום הייתי בליגת העל. היו לי כמה הצעות מאירופה לפני שנפצעתי. רצו אותי ברוסיה, היו כמה סוכנים שניסו להוציא אותו אבל הייתי חתום לסבי גרשון ולא יכולתי לעזוב אותו. אז נשארתי בארץ".
התחרות עם כריסטיאן אלברז עשתה לך טוב.
"הפכתי לשחקן קבוע בהרכב כי אלברז נפצע. באותה עונה זומנתי לנבחרת. אלברז היה המגן הכי טוב שהתחריתי מולו. גם יואב זיו היה מצוין, אבל העבירו אותו לתפקיד המגן השמאלי. מצד שני, תראה מה קרה מאז: שתי רצועות צולבות, פעמיים מיניסקוס, כולל קרע מלא באזור הזה, אני עדיין סוחב את הפציעה ההיא מאז".
השנתון שלך היה נהדר. כמה היה קשה המעבר לבוגרים בתקופת גאידמק?
"הרוש, ריקן, מויאל, עזריאל, בראשי, שי ניסים – אתה מבין איזה שנתון היה אז? התנאים היו טובים, לא היו בעיות של כסף, עד היום אני בקשר עם חלקם. לקראת המעבר לבוגרים היו חששות. אתה עולה לקבוצה עם כסף, באנו משנתון ששבר שיאים וכל שחקן תותח, וכל אחד חיפש את המקום בסגל. לא חששתי, אבל אנשים אמרו לי שאולי לא אקבל הזדמנות, ששחקנים יושאלו. בחרתי להילחם, אמרו לי שאני בסגל של בית"ר ולא חיפשתי אופציה אחרת. רציתי לצבור דקות, לאט לאט צללתי פנימה".
"שם הקריירה נגמרה"
הזימון לנבחרת ישראל היה כנראה הרגע הכי מרגש בקריירה שלו, "אני זוכר היטב את התקופה, איך דיברו עליי בתקשורת", הוא מסביר. "קיבלתי טלפון מישראל שצוצינסקי, ההתרגשות הייתה בשיאה. באותה תקופה האמנתי בעצמי, אבל בגלל הפציעות בית"ר שלחה אותי לשיקום ארוך, לטיפולים באיטליה, כי שוב נחיתה לא נכונה הובילה לקרע בצולבת. ברגעים האלה, כשאתה בשיא ומוזמן לנבחרת, אתה מקבל הודעה שאתה עוד חצי שנה בחוץ. ואז אתה מתחיל לחשוב".
המעבר לכפר סבא לא עשה לך טוב.
"קודם כל ברחתי מהבלאגן, כי הבנתי שעדיף לצאת מבית"ר במצב הזה. אבל שוב זה קרה. במשך חצי שנה הברך שלי הייתה לא יציבה, לא הרגשתי בטוח, הקצבים היו גבוהים לי מדי. שם הבנתי שהקריירה נגמרה. החלום שלי היה שהילדים שלי יראו אותי משחק, אבל זה לא קרה. היום, הבנות רואות את אבא בטלוויזיה, אני מראה להן משחקים מהעבר. אני רואה את זה ונזכר. אתה רגיש למתח, לאדרנלין. החיים שלי השתנו מקצה לקצה".
אתה עוקב אחרי בית"ר?
"אני אוהד בית"ר ולא ממש מבין מה קורה שם. יש כסף, זה מועדון גדול, אבל המסקנה היא כנראה שבלי הקהל קשה מאוד להצליח שם. גם תקופת הקורונה שיבשה מעט את המועדון. אני לא מגיע למשחקים בתקופה הזאת, אבל מקווה שיהיה טוב. בית"ר מועדון גדול, הוא חייב להצליח".
מה דעתך על הכתבה?