איך יודעים שבא אביב? לא הפרפרים, לא הפריחה ולא הפקקים המתישים של לפני, במהלך ואחרי פסח. אפילו לא הפרידה האטית והמשמחת משנת הקורונה. יודעים שבא אביב אחרי שמכבי חיפה לא מצליחה לנצח את מכבי ת"א, שוב, ואז מופיעה בכל אתרי הבית אותה הכותרת: "שוב הוכחנו שאנחנו יותר טובים ממכבי ת"א". ככה זה באביב: מזיזים את מחוגי השעון שעה קדימה, מריחים את הטבע מתעורר ושומעים איך מכבי חיפה שוב הוכיחה שהיא יותר טובה ממכבי ת"א – מבלי שניצחה אותה.
אין דרך נעימה להגיד את זה – מכבי חיפה חייבת להתבגר. זה לא יכול להימשך ככה. המפלצת לשעבר, שלאט־לאט נפרדת מהאחיזה שלה במעמד הבכיר, עושה את כל הטעויות האפשריות בדרך שהחזרה ממנה קשה עד בלתי אפשרית. טיפים, כפי שכתבנו פה רק בשבוע שעבר, אפשר לקבל בכיף במשרדי הפועל פ"ת ומכבי נתניה.
לכאורה, למכבי חיפה זה לא אמור לקרות. היא לא אמורה להיות אימפריה מקומית עם תאריך תפוגה, כמו שקרה לשתי הקבוצות מערי השדה פ"ת ונתניה. יש לה בסיס איתן: היסטוריה מפוארת מאוד, לפחות מיליון אוהדים ברחבי הארץ, אחיזה אדירה במערכות התקשורת ומחלקת נוער עמוסה לעייפה. אבל אם נפרק את זה לגורמים, נגלה עד כמה הכל ריק מתוכן.
היסטוריה מפוארת מאוד לא עוזרת לאף אחד. גם להפועל ת"א יש היסטוריה – מפוארת לא פחות. זה לא בדיוק עוזר לה להצטיין במיוחד בתחום הכדורגל, ובסופו של דבר, שתי אליפויות ביותר מ־30 שנה הן העדות לכך שהיסטוריה מפוארת לא בהכרח עוזרת לשמר כוח שיתחרה כמו שצריך במכבי ת"א. גם בית"ר ירושלים יכולה להעיד, אם יש צורך.
מיליון אוהדים ברחבי הארץ זה נהדר, באמת, אבל ב־2021 זה לכל היותר טוב לאנשי הסושיאל של המועדון, לגזבר (מי שזכה להיכנס לנעליו הגדולות של סגן הנשיא הנוכחי, עוזי מור) ולצילומי הטלוויזיה. בפועל, ה־30 אלף אוהדים (בימות השגרה שתכף יבואו עלינו) שמחכים כל שבועיים בסמי עופר, לוחצים יותר על מכבי חיפה מאשר על היריבות שלה. והמיליון אוהדים ברחבי הארץ הם פוטנציאל הקלקות מטורף שגורם יותר נזק מתועלת, וכדי להבין למה נגיע לשלב הבא.
האחיזה האדירה של מכבי חיפה היא תוצאה של שני תהליכים: האחד, יש לקבוצה באמת הרבה מאוד אוהדים. ואם אחד מכל עשרה אזרחים בישראל הוא אוהד מכבי חיפה, די ברור שבתקשורת הספורט – תחום מצומצם שמורכב מבעלי עניין (כלומר, אוהדים), יחס בעלי התפקיד שהם אוהדי מכבי חיפה גדול בהרבה מ־1 ל־10. התהליך השני הוא, כאמור, פוטנציאל החשיפה הגבוה. מיליון איש מתוך (בערך) חמישה מיליון חובבי ספורט שמתוכם חלק ניכר חובבי כדורגל – זה כבר יותר מ־20%. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמכבי חיפה מביאה טראפיק, חשיפה, האזנה ורייטינג בשלל צורותיו. כלומר, מכבי חיפה שווה לתקשורת הספורט הרבה מאוד כסף.
הבעיה היא שמי שאוכלת אותה מכל הסיפור הזה היא מכבי חיפה. בניגוד למכבי ת"א, מכבי חיפה מעולם לא השכילה לבנות חומות גבוהות סביב הקבוצה. גם הצהובים היו בבעיה הזו, בעיקר בתקופת לוני הרציקוביץ'. אבל מרגע שהגיע מיטש גולדהאר, ואף על פי שפוטנציאל הרייטינג שמביאה מכבי ת"א גבוה אפילו מזה של מכבי חיפה, קשה מאוד לאתר פרסומים מביכים סביב הקבוצה. קשה מאוד לאתר הטרפה תקשורתית סביב הקבוצה. אי אפשר, פשוט לא ניתן – לאתר מקום שבו התקשורת הכתיבה למכבי ת"א את סדר היום ואת התחושות.
במכבי חיפה, כאמור, זה לא ככה. האשמה היא לא רק בטירוף התקשורת המקומית בחיפה – אם כי יש לחבר'ה שם חלק גדול מאוד בהחלשה של המועדון. ככה זה כשצריך למלא אין ספור שעות שידור באותו נושא – זה חודר מתחת לעור. התקשורת החיפאית משחקת את המשחק כמו שצריך, אין מה לבוא אליה בתלונות כמובן – אבל היא בעצם מייצרת לעצמה את הסיפורים באמצעות החפירה הבלתי פוסקת בכל דבר שקשור למכבי חיפה. ואם פעם זה היה קורה רק במקומונים של יום שישי, היום זה קורה כל הזמן, כי יש יותר פלטפורמות.
גם התקשורת הארצית, כמובן, נהנית מהפרי הזה. גם פה אין חלילה תלונות לאף אחד, אלה חוקי המשחק והם ברורים והוגנים. רק שמכבי חיפה לא לומדת להתעלות מעל זה, וככה מדי עונה היא מגיעה למצב שבו היא הילד שכולם מאוכזבים ממנו כי לא קיבל 100 בפיזיקה, אפילו שהתחום שבו הוא מצטיין זה בכלל ספרות.
הבעיה האחרונה היא מחלקת הנוער. כבר 30 שנה אנחנו שומעים עליה. מי לא יצא ממנה? כולם, בערך. רק שרובם – המכריע מאוד – לא משחקים במכבי חיפה. וגם לא שיחקו. וספק אם ישחקו. כל מחלקת הנוער המפוארת של מכבי חיפה, ובסוף היא תמיד תצטרך לפרק (בכסף מלא!) קבוצה אחרת בליגה: פעם מכבי נתניה, פעם הפועל פ"ת, פעם בני יהודה. אז מה הטעם במחלקת הנוער הזו, שהיא באמת מפוארת ומוצלחת מאוד? מכבי חיפה עובדת בעיקר עם שכירי חרב חיצוניים, שנורא מתלהבים מהאפשרות להגיע אליה, אבל בתכלס אין להם את הדנ"א של המועדון.
שלמה שרף סיפר פעם איך הגיע למכבי חיפה של 1983/84 והזדעזע מאיך שהם מפחדים שם ממכבי ת"א. היום זה נראה לנו היסטוריה עתיקה, אז למי שלא יודע – זו הייתה קבוצה בערך ברמה של הפועל חדרה של העונה, רק עם פוטנציאל להיות אשדוד של העונה. שרף כתב (לדעתי ב"בשפיץ") איך עלה לו הסעיף מהפחדנות הזו, איך משחק מול מכבי ת"א היה כמו התמודדות חסרת סיכוי מראש עבור החניכים החדשים שלו. הוא נאלץ לעשות רוויזיה אדירה בסגל ולבנות אותו מחדש מרגע שהבין שהאליפות הלכה כי בית"ר ירושלים רחוקה ממנו ב־13 נקודות. אז הוא החליף שוער (וכך נולד אבי רן ז"ל), זרק כמה חבר'ה עייפים מהסגל ובנה על החבר'ה שהאמין באופי שלהם. וזה הלך לו. שרף בנה דנ"א חדש למכבי חיפה, זה אותו ההרכב הגנטי שהכרנו עד האליפות ב־2010/11. אבל זה נגמר.
למכבי חיפה נשארו שמונה מחזורי ליגה, שאחד מהם הוא מול מכבי ת"א בחוץ, כדי לשנות את הדנ"א מחדש. הכל עדיין תלוי ברגליים שלה בלבד. ניצחון על מכבי ת"א בסיבוב השני של הפלייאוף העליון (ובהנחה שלא יהיו עוד מעידות באמצע) וחיפה דוהרת לאליפות. אבל חשוב לזכור שמדובר בהרכב גנטי אחר היום, כזה שמעדיף שיהיה כתוב "שוב הוכחנו שאנחנו יותר טובים ממכבי ת"א" בכותרת באחד מהאתרים, על פני ניצחון פיזי על הצהובים. שזה, אם נתרגם לכדורגל, פחות או יותר ההבדל בין נטע לביא לדור פרץ – ומסביר הרבה על העשור האחרון באופן כללי ועל עונת 2020/21 של מכבי ת"א ומכבי חיפה.
מה דעתך על הכתבה?