כאן כדי להישאר: ראיון חגיגי עם הזרים שהגיעו לישראל ולא עזבו

לא מעט כדורגלנים זרים הגיעו לישראל והפכו לאהודים מאוד במדינה, אך מעטים לקחו את המקצוע שלהם צעד קדימה והפכו לישראלים מן השורה, כאלה שנטמעו בחברה והפכו להיות חלק מאיתנו. לקראת יום העצמאות ה-73, שוחחנו עם כמה מהם וניסינו להבין מה גרם להישאר.

כשאני שואל על הרגע הראשון שהם זוכרים מישראל, כמעט כולם מדברים על החום. מזג האוויר מפריע להם. מוראד מגמאדוב, כיום עוזר מאמן מכבי פ"ת ואחד שנמצא למעלה מעשרים שנים בארץ ואפילו זקן השבט, שורה אובארוב בן ה-61, מצהירים בפה מלא כי היום הראשון בארץ היה שוק עבורם.

"הגעתי לישראל ב-10.8.1991 בטיסה ממוסקבה שהגיעה דרך פריז וקיבלתי מכת חום. הגעתי יחד עם אלכסנדר פולוקארוב ונחתנו אחה"צ בנתב"ג לבושים בחליפות עם חולצות מכופתרות ועניבות לחום וללחות של תל אביב בחודש אוגוסט", מסביר אובארוב, כאשר מגמאדוב מוסיף: "אתה יוצא מהמטוס ומקבל גל חום לתוך הפנים. אתה חושב על זה שאתה צריך להתמודד עם זה במשחקים. אומרים שלהתרגל לחום זה יותר קשה מהלהתרגל לקור".

גם קאלה דרשלר, שהגיע למכבי ת"א בעונת 2006/07 כשוער הבכיר וכיום משמש כמאמן השוערים של הפועל כפ"ס מסכים ומדבר על עניין נוסף: "אמרו לי עוד לפני שאני בא להתכונן לזה. באתי בדיוק בתקופה של מחנה האימונים של מכבי ת"א ולא הופתעתי. קיבלתי קצת שוק תרבותי אולי. פחות נקי ומסודר אבל זה חלק מהעניין. כל מדינה והקטע שלה".

רובם נמצאים פה לפחות עשור, הגיעו כמובן כשחקנים פעילים ורובם גם השתלבו בתפקידי אימון שונים. אך מה באמת גרם להם להישאר במדינה זרה? הנה ההסבר שלהם.

"האמת? רציתי להישאר פה תמיד. הדבר הכי משמעותי היה האזרחות", מודה מגמאדוב. "בלי אזרחות לא יכולתי להיות פה. בסופו של דבר קיבלתי אותה ונשארתי. אבל בלי שום קשר ההחלטה להישאר קרתה הרבה לפני. למה בעצם? אהבתי את המדינה ואת המקום. הייתה לי עבודה, היה לי מה לעשות. הילדים נולדו פה ולא הכירו מקום אחר חוץ מישראל. זו לא הייתה החלטה ממש קשה".

"עוד לפני שפרשתי ממשחק פעיל בשנת 2000 מוניתי על ידי שלמה שרף להיות מאמן השוערים של נבחרת ישראל במקביל לתפקיד של מאמן השוערים במכבי", נועץ גם אובארוב סיבה משלו. "ידעתי כבר אז שכאן אני מתכוון להמשיך את כל חיי במדינה בה גדלו והתחנכו שני הילדים שלי (אליסה וז'ניה שהיום הם כבר בני 37 ו-25)".

גם קאלה מפרט: "באתי לעבוד פה והכל התחבר. הכרתי בישראל את אשתי. בשבילי אני כמו דג במים. כל עוד טוב לי אין לי בעיה להתחבר למקומות. יש לי אידיאולוגיה שלא משנה איפה אתה נמצא בעולם, אם טוב לך אז צריך ללכת עם הטוב. מהיום הראשון אהבתי פה את האווירה. אין חוקים או הכל שחור או לבן כמו באירופה. אפשר להתפזר, יש חופשיות. זה גם תלוי איזה טיפוס אתה. הישראלים דומים לקרואטים מבחינת האופי. אולי לא במוסר עבודה, אבל באוכל ובאווירה. אנשים חיוביים ולא שליליים. באנו לפה לעבוד. אם אתה שחקן טוב, הכל יתחבר לך כי ככה זה עובד. אם לא היה מתחבר לי, הייתי רוצה לברוח. שחקן זר צריך לדעת שהוא בא לפה שהוא צריך לבלוט ב-20-30% מעל שאר הקבוצה. אחרת אחרי שנה פשוט לא תהיה פה".

בניגוד למגמאדוב שדיבר על האזרחות ואובארוב על העבודה, ישנו גם את המקרה של דושאן מאטוביץ'. אקס הפועל קריית שמונה ובית"ר ירושלים, שבגיל 37 משחק במדי סקציה נס ציונה בליגה הלאומית ובמקביל מאמן את קבוצת נערים ב' של הפועל כפר סבא. שנה חלפה מאז שהגיש המגן השמאלי בקשה באמצעות עורךדינו תומר ורשה לקבלת אזרחות, כאשר גם פנייה לשר הפנים נעשתה. תשובה? עדיין אין. אבל לפחות לפי השיחה עמו, נראה שמאטוביץ' מרגיש ישראלי לכל דבר.

"את מרכז החיים שלי אני רואה פה. טוב לי פה עם המשפחה. גם הבן הגדול וגם הבן הקטן לא נולדו כאן, אבל הם פה מגיל קטן. מילאן הגדול היה פה בגיל שנה וחצי ולזאר רק בן שנה. מבחינתם זה הבית. הם פה יותר זמן מאשר בסרביה, לשם הם הולכים רק לחופשה. אם אסתכל על הכדורגל, אני רואה את עצמי משתלב בכדורגל פה. אני רוצה להיות מאמן בישראל.

"אם טוב לי וטוב למשפחה שלי, אשאר פה הרבה שנים. לא שמתי גבול", הוא מחדד בהתרגשות כשניכר שהוא מאוד רוצה להפוך לישראלי מן המניין ובסיפור הבא תבינו גם את החיבור: "מלבד העובדה שיש לי ילד גדול שהוא מתקדם בטניס, יש לנו גם סיפור משפחתי. לפני כמה שנים הכרתי בן אדם בשם רוני גולדמן. הוא סיפר לי שאבא של סבא של אשתי עזר לאמא שלו שהיא חצי סרבית ויהודית לברוח מהנאצים בסרביה. דיברתי עם אמא שלו וראינו תמונות מאותה תקופה וגילינו שהוא עזר לכל היהודים. אני מאוד רוצה להישאר פה ואני רוצה את תעודת הזהות הזאת כדי להישאר לעבוד פה ושיהיה לי אישור עבודה".

החברה הישראלית ידועה בסטריאוטיפים הרבים שלה ובלא מעט עליות שנעשו ממדינות אחרות שלוו בגילויי סטיגמות כאלה ואחרות. מעניין לשמוע מפיהם, כיום ישראלים ובעבר זרים, איך הם התקבלו.

"קודם כל היה לי מזל כי באתי לקבוצה גדולה כמו מכבי. היחס הוא בהתאם. יותר מרגיל. באתי לפה סופר מוכן, חיובי, מחייך", מספר קאלה את המדריך לשחקן הזר. "אני זוכר את זה כמו היום. ישראלים הם אנשים רגישים. אתה לא בגרמניה. מזמינים אותך לאכול בבית. זה היה לי מוזר. אתה לא מכיר בן אדם ומזמין אותו לאכול? באירופה אין דבר כזה. הייתי גם חברתי מאוד ועושה שטויות ובדיחות. כנראה שאנשים קלטו את זה. לא הייתי גם קרצייה ששאל הרבה דברים. עניין אותי ללמוד את השפה ושילמתי כדי להיות באולפן כי לדעת שפה זה פותר לך את כל הבעיות. אמרתי להם רק תעזרו לי ללמוד איפה לאכול אוכל ישראלי אותנטי. ככה הכרתי את 206. זה היה בשבילי בטון. שם הכרתי את אשתי, ככה שאני לא יכול לשכוח".

מגמאדוב מוסיף: "שאתה בא בתור שחקן זר או ספורטאי זר, אתה פחות מרגיש את הקשיים שיכולים להיות לבן אדם רגיל. בן אדם רגיל שבא לפה צריך ללמוד את השפה, לחפש עבודה, לחפש מקום לגור, להאכיל את המשפחה. זה הכל בבת אחת. אני באתי והיה לי איפה לעבוד, לא הייתי צריך לדבר בצורה מושלמת. יש פה גם מלא רוסים אז לא הייתה לי בעיה להתאקלם".

מאטוביץ' מתייחס לאופי הישראלי המיוחד: "זו עוד סיבה לכך שאני רוצה להישאר פה. גם בק"ש, גם בבית"ר וגם בכפ"ס ואפילו עכשיו בנס ציונה – כולם אנשים חמים. יש לנו חברים ישראלים שאנחנו גם יוצאים לבלות ביחד. אני מרגיש פה באמת כמו בבית. אם זה לא היה ככה, אולי הייתי נשאר שנה אבל זה לא המצב. זה אופי שמאוד דומה לאנשים בסרביה. מזמינים אותך הביתה, אתה מרגיש חבר וחלק מהמשפחה. לגולדמנים לא הייתה ארוחה אחת שלא הוזמנתי אליה. זה אומר שיש פה אנשים טובים".

כשאני שואל את אובארוב כמה הוא מרגיש כבר ישראלי הוא יורה בלי היסוס: "30 שנה בארץ לא תרגיש ישראלי? אני עדיין סובל מהחום והלחות כמו כולם. וברוסיה מרגיש יותר תייר מאשר יליד המקום. כבר הזדקנתי. הגעתי לארץ בגיל 31 והיום אני בן 61. איך אומרים? 30 שנה, לך תזכור".

ועכשיו לשאלה החותכת, האם אתם רואים את עצמכם נשארים פה כל החיים? "אני רואה את עצמי נשאר פה כל החיים. קודם כל אני יהודי. תבעתי את המדינה כדי שיכירו בי. חצי משפחה מצד אמא שלי יהודים. התחתנתי כאן כדת משה וישראל. לא הייתי מתחתן פה ככה אם לא הייתי יהודי", מתייחסס קאלה גם להיבט הדתי, כשמגמאדוב מוסיף: "אני כבר פה. אני לא הלך. אני עובד פה, הילדים פה. ידעתי שאשאר מהרגע הראשון".

לקראת סיום, זמן למונולוג פתוח. אני שואל אותם מה הם כל כך אוהבים במדינה ומה בכל זאת מקשה עליהם או טעון שיפור. אובארוב שוב חוזר לנקודת ההתחלה: "הדבר שהכי מפריע לי במדינה זה החום. למרות שכל חיי גרתי במרכז הארץ, אני הכי אוהב את הצפון כי הנופים הירוקים מזכירים לי את רוסיה".

מגמאדוב לעומת זאת, עם הרגליים על הקרקע: "אני לא אחד שמחפש משהו מושלם. אין דבר כזה מושלם על כדור הארץ. יש קשיים וצריך להתמודד איתם. אם אסע לרוסיה או לארצות הברית, גם שם יהיו קשיים. מבחינתי זו ארץ הקודש וזה המקום הכי טוב".

קאלה חותם את השיחה עם נאום שלא מבייש חבר כנסת "אני אתחיל תמיד מהטוב. יש לנו מדינה מדהימה, שיש בה הכל. מזג אוויר, אוכל, חגים מיוחדים. יש פה דברים טובים שצריך למקסם אותם. מה פחות טוב? גם בספורט וגם בחיים הסוציאליים המדינה לא מספיק משקיעה. הרי זו אחת המדינות הגדולות בתחום הנשק, הבריאות וההיי-טק. תסתכל על הספורט, אנחנו אלופי עולם בג'ודו, התעמלות קרקע וכו'. ספורט זה השגריר הכי טוב. אני לא אוהב פוליטיקה אבל אני יכול להגיד שמכל אלה שרוצים לרוץ לכנסת, לא ראיתי מישהו שמעניין אותו הספורט. בזמן הקורונה במדינות שהיו בהם 30 מיליון חולים לא סגרו את הליגה. מה אתה חושב שהם לא מפחדים? הם כן, אבל הם הבינו שאם יסגרו את הספורט אנשים ימותו לגמרי בבתים. המדינה טיפה צריכה להשקיע יותר ולא רק בכדורגל. לא יכול להיות שלקבוצות אין מגרשים ואצטדיונים משלהם אלא אם כן זה בהשכרה או דרך העירייה. אתה יכול להיות קבוצה בליגת העל ולשחק מחר באירופה מול ריאל מדריד אבל אין לך איפה להתאמן כי העירייה אומרת לך שיש הופעה של אייל גולן".

קאלה מסכם: "אם אתה רוצה להיות מקצוען צריך שיהיה סדר ושתהיה דרך. לא קשרים וקומבינות. זה לא נגמר בחודש או בשנה, אלא במשך שנים. כך תבנה גם ילדים וגם הורים. הרי הילדים מקבלים את התרבות גם מההורים. אני חושב שהמדינה טיפה עזבה אותנו בצד. צריכה להיות שותפות ושלכולם יהיה טוב ולא רק לחלק".