חבל על הזמן של כולנו: בזבוזי הזמן הם המכה של הכדורגל הישראלי

קיוו לנצח. קורצקי עם רובי לבקוביץ' | דני מרון

זו כבר לא סתם תופעה מביכה ומעצבנת, אלא סכנה אמיתית. פגיעה במשחק, בצופים, במהות שלו, בערכים. בזבוזי הזמן בכדורגל הם סמל להשחתה של השופטים, המאמנים, השחקנים, הצופים ומביאי הכדורים. הגיע הזמן להכריז מלחמה

(גודל טקסט)

זו אמורה להיות תופעה קטנה ושולית, שלא ראוי בכלל להרחיב עליה את הדיבור. זה אמורה להיות טקטיקה נדירה, שלכולם ברור שהיא נלוזה ונואשת, ונוקטים בה רק במקרי חירום, כשפערי הרמות גדולים ברמה חריגה. בסיבובים ראשונים במשחקי גביע, נניח. כשקבוצות חובבניות פוגשות יריבות מהליגה הבכירה ומנסות למצוא פרצה בחוקת הכדורגל ולנצל את חוקי המפעל על מנת למשוך זמן ולגרור את המשחק לפנדלים. כן, בעולם מתוקן בזבוזי זמן הם משהו חריג, שמובן מאליו שהוא פסול.

איתמר ניצן שוער בית"ר ירושלים פצוע
איתמר ניצן שוער בית"ר ירושלים פצוע | דני מרון

בישראל, לעומת זאת, זו כבר נחשבת לשיטת משחק לגיטימית. לטקטיקה נורמטיבית. לחלק מהמשחק. למרכיב בסיסי בהכנה: נצטופף מאחור, נעבה את הקישור, נבזבז זמן. יש לא מעט משחקי כדורגל שאליהם אוהד מגיע בידיעה שזה מה שהוא עומד לראות. שהוא עומד לסבול. שזה מה שהוא עומד לחוות – בזבוז זמן, פיזי ורוחני. המשחק עוד לא התחיל, והוא כבר עצבני. כבר בפתיחה הוא מזהה שחקן מתמהמה בקשירת השרוכים, בהוצאת חוץ, שוכב לו עוד כמה שניות מיותרות על הדשא אחרי מכה שקיבל. קשה להסביר את התסכול הגדול, את חוסר האונים, המרמור שמצטבר. בזבוזי הזמן מעוררים אנרגיות שליליות. כעס, זעם, סלידה. במקום שירי אהבה ועידוד, הזירה מתמלאת בשריקות בוז וקללות.

כמובן שיש נסיבות שמאפשרות את בזבוזי הזמן. כל קבוצה מתחילה משחק עם נקודה, ונלחמת לשמור עליה ולא לאבד אותה. בנוסף, חישוב הזמן בכדורגל הוא משהו שנע בין שרירותי לתמוה. אף אחד לא יודע מה תהיה תוספת הזמן, או מה הוביל את השופט לקבוע אותה. כמובן שהבזבוז נמשך גם בתוספת עצמה. התנהלות השופטים היא בדרך כלל אומללה, כששיא הפאתטיות היא לראות שופט רץ את כל המגרש כדי להעיר לשוער ולהאיץ בו בטקס מגוחך. זו תופעה שלא רק ממאיסה את המשחק, כי הנזק הוא לא רק תדמיתי, אלא ממשי: ההפוגות פשוט יוצרות מרווחי זמן והזדמנויות להעביר ערוץ, למקום טוב יותר.

מביא כדורים של הפועל רעננה בגשם נגד מכבי תל אביב
ואז מנהל הקבוצה בא אליו ומבקש ממנו לשחק לאט. מביא כדורים (אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה) | קובי אליהו

יש בינינו אנשים מבוגרים שזוכרים את הפעמים הראשונות שבהן ראינו את התופעה הספורטיבית היפה, שבה שחקן נפצע, ושחקן היריבה הוציא את הכדור לחוץ על מנת לאפשר לטפל בו. אוי, איזה ימים נאיביים. במקור זה נעשה כדי לשמור על הגינות, כדי לא ליהנות מיתרון על הדשא בנסיבות מצערות, כדי להזכיר שזה רק משחק וכולנו ספורטאים והעיקר הבריאות. בוא חבר, נחכה לך, תתאושש ותחזור. כמה עלוב צריך להיות ספורטאי כדי לנצל את הנורמה החיובית כזו כדי לרמות.

כמה פאתטי צריך להיות כדורגלן כדי להישכב על הדשא ולהתפתל מכאבים במטרה להעביר כמה שניות, לבזבז את הזמן, כשכולם סביבו יודעים שהוא מבלף: חבריו לקבוצה, שחקני היריבה, הצופים, השופט, אפילו הפיזיותרפיסט שמטפל בו ויודע שהוא חלק מהותי מהשיטה. ג'ורדי קרויף זיהה מהר את הקודים המקומיים, והורה לשחקני מכבי תל אביב להתעלם מהיריב ה"פצוע" ולהמשיך לשחק עד שהשופט מורה אחרת. הוא ידע שאי אפשר לבטוח באמות המידה הספורטיביות והמוסריות של הישראלים. כיום כל אוהד רואה שחקן יריב פצוע ומיד צועק לשחקן שלו "אל תוציא!", אל תהיה פראייר. זו תרבות של שקר, של רמייה, של העמדת פנים. זו הנורמה.

הבעיה היא לא עם בונקר. שישחקו בונקר, העיקר שישחקו. להפך, בבונקר יש משהו הרואי, בהגנה נואשת, בהרחקות, בשמירה בכל מחיר על השער. יש משהו חיובי ברצון לנצח, להילחם על נקודה עבור האוהדים (גם כשאין כאלה), למרר את חיי היריבה עם התקציב הגדול. אבל בזבוזי זמן הם גם תבוסתנות. כניעה מראש. ויתור מוחלט. חוסר אמונה. הבנה שזה מה שיש לנו. וחבל, כי אחרי שקבוצה קטנה סופגת ונאלצת לצאת קדימה, מגלים שיש לה יכולות, יש בה כישרון, רק חסרה לה תעוזה. והאוהד שצופה בה מהצד תוהה: איפה הייתם עד עכשיו? למה כולנו היינו צריכים לחוות את ההשפלה הזאת?

מותר להעביר כמה שניות פה ושם, לא צריך להגזים. הבעיה היא עם הסטנדרטים הנמוכים. הבעיה היא שאחר כך מגיע מאמן לעמדת הריאיונות, נשאל שאלה קצרה על העניין, ועונה "בואו לא ניתמם". בואו לא נשחק אותה יפי נפש. ככה זה היה מאז ומעולם. היה נחמד לדמיין שהמאמן רק מגן בפומבי על השחקנים שלו, אבל למעשה לאחר מכן בחדר ההלבשה משוחח עם השוער ומבקש ממנו לא להתנהג ככה יותר, מסביר לו למה זה מביך ופוגע בכבוד המשחק; אבל האמת היא שהמאמנים מצדיקים את זה, ומעודדים את זה. השחקנים יודעים מה מצופה מהם.

בעלי מכבי תל אביב מיטש גולדהאר
חושב על הדרך, איזה פראייר. גולדהאר | ברני ארדוב

כי מעבר לחוסר המקצוענות, זה עניין תרבותי. בזבוזי זמן כחלק כל כך מהותי מהמשחק יכולים להתקיים רק במקום נטול ערכים. אין סביבה שגורמת למבזבזי הזמן להתבייש. הם לא מרגישים בושה, כי גם הם יודעים שהכל נמדד בתוצאה הסופית. כך היה עוד במחלקת הילדים. למעשה, זה מה שמלמדים את הילדים, בתור מביאי הכדורים, כשמנהל הקבוצה הבוגרת בא אליהם ודורש מהם להתגייס למאמצי השקר. תעלימו כדורים, אל תרוצו. שם הכל מתחיל.

גם המאמנים יודעים שרק התוצאה המיידית מכריעה. לא יעזור להקנות ערכים, לדבר על דרך. מה דרך? איזה דרך? תביא נקודות או שאתה מפוטר. בזבוזי זמן קורים במקום שבו לועגים למיטש גולדהאר על השחרור של עומר אצילי כי הנה, תראו כמה טוב אצילי, כמה גולים הוא כובש. אין משמעות לדוגמה אישית, אין חשיבות להתנהגות. למי אכפת מחשיבה על הטווח הארוך, מ"לעשות את הדבר הנכון", רק התוצאה חשובה. מבחינת הכדורגל הישראלי, גולדהאר יצא פראייר. יפה נפש.

בזבוזי זמן, כדורגל ישראלי. החיבור ביניהם טבעי מדי, סמלי מדי, עלוב מדי. זה משחית ומדכא. זה אינטרס של כולם להילחם בזה. ולא, לא מספיקה נזיפה, אזהרה וכרטיס צהוב. נדרש טיפול יסודי יותר.