במרץ 2012 פוטר אנדרה וילאש בואש מצ'לסי. נער הזהב הפורטוגלי, מי שהיה אמור להיות מוריניו החדש, לא סיפק את הסחורה ולרומן אברמוביץ' לא נותרה סבלנות. במקום וילאש בואש מונה עוזרו רוברטו די מתאו. איש לא חשב אז שכעבור פחות משלושה חודשים צ'לסי תזכה בליגת האלופות. לאברמוביץ', שלא בנה על די מתאו לעונה שבפתח, לא נותרה ברירה. אתה הרי לא מפטר מאמן שהביא לך את התואר הכי יוקרתי באירופה. "אף על פי שהוא הציב רף מאוד גבוה בזמן כל כך קצר, אנחנו יודעים שרוברטו הוא האיש להוביל את צ'לסי להצלחה", אמר נשיא המועדון רון גורליי, ואת חוסר האמון שלו ושל כל הארגון באיטלקי לא היה קשה לזהות מבעד למילים. בנובמבר 2012 די מתאו כבר היה בבית.
במידה מסוימת, המקרה של מכבי תל אביב ופטריק ואן לוון מזכיר מאוד את השתלשלות האירועים בצ'לסי ההיא. ההולנדי קודם במקום גיורגיוס דוניס, והוביל את המועדון לקאמבק שהסתיים במרחק פסע מאליפות ועם גביע. אי אפשר היה שלא למסור לו את המפתחות, ובניגוד לדי מתאו, לו הם אפילו ניתנו ברצון. בסוף אוקטובר הוא נשלח הביתה.
השאלה כעת היא האם ובעיקר מדוע מכבי תל אביב מוכנה להסתכן שוב בתסריט כזה.
התמונה מורכבת כשמסתכלים על מאמנים שמגיעים באמצע העונה כמחליפים, בין אם היו כבר במועדון ובין אם זה עתה הצטרפו אליו. מצד אחד, רוח חדשה, התלהבות וכו' ומצד שני מבחן התוצאות בשטח. בספר "הטיות או לא להיות" (2018) הציג טל מונטל נתונים המוכיחים כי מאמנים מחליפים לא זוכים להצלחה גדולה יותר מאלה שהחלו את העונה. מונטל מתאר תופעה מוכרת שנקראת "כשל רגרסיה" – מחשבה לוגית על תופעה מסוימת, שאינה מקבלת גיבוי מהמציאות. למשל, החשיבה המובנית שלנו לפיה מאמנים מחליפים משפיעים על הקבוצה באופן חיובי. בפועל, על פי מחקרים שנערכו בליגות השונות באירופה ומוצגים בספר, ההישגים נותרים בעיניהם, עם תזוזה מאוד זניחה לכאן או לשם.
ומה קורה כשהמחליף נשאר גם לעונה העוקבת? במחקר שערך לפני כעשור אנליסט האתר האמריקאי "בליצ'ר ריפורט" סקוט קצמר, נבדקו הישגיהם של 49 מאמני NFL זמניים שזכו להארכת חוזה משנות ה-30 ועד 2012. מתוכם, רק לשבעה היה מאזן חיובי בעונות הבאות שבהן הדריכו בקבוצה.
ההימור על מאמן מחליף בעייתי מהרבה מאוד סיבות, ולא רק בשל הפוטנציאל להיות "קורבן הצלחה", כמו הרף הגבוה שהציבו והיה בעוכריהם של די מתאו או ואן לוון. קשה לדעת איך האיש שיגיע ייצב את תלכיד השחקנים הנוכחי, יתמודד עם הכישלונות שבדרך ויבנה את הסגל. לא בכדי נזהרה מנצ'סטר יונייטד כשמינתה את רלף רנגניק ל"מאמן ובהמשך יועץ". מבדח ככל שהמהלך הזה נשמע, יונייטד החליטה שמקרה סולשיאר לא יחזור ואת המאמן הבא ימנו בקיץ. יכול להיות שזה יהיה רנגניק, אבל בשלב ראשון היה חשוב למשפחת גלייזר לקבע את המעמד של הגרמני כ"זמני" על אמת ולא כ"זמני קבוע".
למכבי תל אביב יש כרגע בעיה עיקרית אחת: ברק יצחקי לא רוצה לאמן (אגב – אין לרצון שלו משמעות אמיתית. גם אבי נמני וגם ג'ורדי קרויף לא בדיוק שאפו לאמן ובסוף עמדו על הקווים). סגנית האלופה מחפשת מישהו עכשיו. בניגוד למנצ'סטר יונייטד, לה אין כל כך את הפריבילגיה להביא דמות בעלת שיעור קומה עם אופציה להפוך אותה לאחר מכן ל"יועץ". לאור כל הבעיות שתוארו לעיל ודוגמאות העבר, מדובר פה בהימור לא פשוט.
אם מתעלמים מהנסיבות המיוחדות שהביאו לפה את פאקו אייסטרן עוד לפני שנבעט כדור הפתיחה של 2014/15, ההיסטוריה של גולדהאר עם מאמנים מחליפים שהגיעו במהלך העונה אולי לא קטסטרופלית, אבל רחוקה מלהצביע על הצלחה. מוטי איוניר הגיע במקום אבי נמני במהלך עונת 2010/11 ופוטר עוד לפני שנכנסה שנת 2012. פטר בוס בא במקום יוקאנוביץ' והיה הברקה, אבל נחטף לאייאקס בתקופה שבה מכבי תל אביב שימשה קרש קפיצה למועדוני הצמרת של אירופה. ג'ורדי קרויף החליף את שוטה ארבלדזה למספר מחזורים, ואז נחת ליטו וידיגל במהלך שהתברר כפארסה גדולה. הבא בתור היה ואן לוון, שמונה במקום דוניס.
מה כל זה אומר, בעצם? שהדרישה של אוהדי מכבי תל אביב והציפייה במועדון עצמו להגעת מאמן מבחוץ שיפיח רוח חדשה ויבנה תשתית לעונה הבאה אולי מובנות, אבל באותה מידה גם לא ריאליות ומסוכנות. לו יצחקי היה מביע רצון להמשיך לעמוד על הקווים, היה לבעיה הזאת פיתרון, אפשר היה להרוויח זמן. מכיוון שהוא מאוד לא מעוניין לעשות את זה, מכבי תל אביב צריכה מאמן עכשיו וסמכו על איש המקצוע שיבוא, הוא לא יחתום לשני שליש עונה.
הניצחון העגום בטדי הקפיץ את מכבי תל אביב למקום הרביעי בטבלה. ההיחלשות של סינדרלות דוגמת הפועל חיפה והפועל תל אביב הייתה צפויה, וגם עם יצחקי או מאמן אחר בקליבר נמוך, הכרטיס לקונפרנס ליג יישאר בהישג יד. מתן חוזה מובטח לעונה הבאה באקלים הנוכחי בקרית שלום, לכל מאמן באשר הוא, עלול למשכן לא רק את ההווה, אלא גם את העתיד.
אתם תפציצו, אנחנו ננצח
שתי דוגמאות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי חולפות לנגד עיניי כשאני צופה בקרב בין הפועל באר שבע למכבי חיפה. האחת היא "האליפות הגנובה" של הפועל כפר סבא בקרב עם מכבי נתניה ב-1981/2, השנייה היא הפוטו-פיניש של מכבי תל אביב ומכבי חיפה ב-1994/5. בשני המקרים אחת הקבוצות הייתה איכותית, התקפית ואטרקטיבית בהרבה, אבל היריבה האפורה והיעילה הייתה זו שלקחה את הקופה.
"ניצחון מכוער-מפואר. כזה ששוכחים דקה אחרי שהמשחק נגמר", כתב לי חבר אוהד הפועל באר שבע רגע לאחר שריקת הסיום בחיפה. בזמן שמכבי חיפה שותלת רביעיות וחמישיות, באר שבע סגרה עוד משחק עם מה שנקרא בעגה "0:1 מסריח". חמישה משמונת הניצחונות שלה היו על חודו של שער. שלושת האחרים על חודם של שניים. להביס היא לא מביסה, אבל בינתיים, 12 מחזורים בתוך העונה, היא מובילה את הטבלה עם הפרש שערים 8:19 לעומת ה-10:30 הנוצץ של האלופה.
האם באר שבע מסוגלת ללכת עד הסוף? עדיין מוקדם לזה. היא לא מבריקה, הניצחונות שלה מושגים בשיניים והיא לא מניחה את דעתו של הקהל שלה, אבל זו קבוצה מגה-אינטליגנטית עם הגנה חכמה, שמונהגת על ידי הבלם הכי טוב שנחת פה בעשור האחרון ואולי בהיסטוריה הישראלית כולה. מבחינתה, שכל ההתענגויות והפוקוס יהיו על הרביעיות והחמישיות של מכבי חיפה. היא באה לנצח. עדיף 0:1 מסריח.
מה דעתך על הכתבה?