בנימין נתניהו לא הגיע אתמול לטדי למשחקה של בית"ר ירושלים, גם מירי רגב לא נצפתה שם. קצת מוזר, כי בסופו של דבר היה מדובר במשחק מול הפועל תל אביב, המון אקשן – מפתיע שלא באו. גם ראובן ריבלין לא הופיע, ולא אהוד אולמרט ולא דן מרידור. הרשימה עוד יכולה להתארך, אבל מה הטעם להמשיך? כשבית"ר נופלת, היא נופלת לבד.
ההפסד של בית"ר אתמול להפועל תל אביב היה ללא תנאי והבליט בעיקר יתמות ונואשות: לא שינה כמעט שזה קרה מול היריבה המרה, מפני שהצרות הרבה יותר גדולות. בית"ר לא רק מועמדת בולטת לירידה, ולא רק עומדת להיפטר בקרוב משחקניה הבכירים – היא גם בדרך לפתוח את העונה הבאה בלאומית עם מינוס תשע נקודות.
ואולי אלי אוחנה צריך לתת הבוקר עוד מהלך אחד מזהיר אחרון עבור בית"ר. אולי הוא צריך לבצע סלאלום מעמדת היו"ר. הנה הטקסט שאפשר להציע למסיבת עיתונאים מטעם אוחנה: "בית"ר קורסת, זה כואב להמונים. ביבי, רובי, מירי – אני קורא לכם, זהו צו 8 של בית"ר, עשו בבקשה כל מה שאתם יכולים כדי שנוכל להימנע מלמכור נכסים בימים הבאים. עזרו לנו, ראשית להגיע אל הגשר ובהמשך גם לחצות אותו".
אבל אוחנה כנראה לא יעשה זאת. וגם ביבי, ורובי ומירי – נו, אפשר להניח שהם יטענו שאין להם איך להציל את בית"ר מהשפל הזה. מה שכן, בימים של הגאות, ראינו את כולם מקשטים עצמם בצהוב-שחור, מחבקים, מאוהבים. ומה עכשיו? מסמרים ונוצות, ציפור שלא עפה, בית"ר לבדה. בשבועות האחרונים נערך קמפיין גיוס המונים עבור מימון משפטי לנתניהו. אבל מתברר שמאחורי בית"ר אין מספיק כוח פוליטי וציבורי כדי להרים מיני-קמפיין שיעזור לסיים את העונה עם הראש מעל המים.
מה בעצם מחזיק את אוחנה? ומה באותה מידה גורם ליוסי מזרחי להתעקש להמשיך ולשאת בנטל שבגילו ובמעמדו אינו אמור להיות מנת חלקו? אם אוחנה ומזרחי חושבים שאין כבר מה להפסיד, הם טועים. נדמה כי שניהם עומדים על סף טעות היסטורית: הם משתפים פעולה עם המחדל המבזה. הנאמן יצחק יונגר וחברי ההנהלה הולכים על פירוק אכזרי שיפצע את נפשם של אוהדים נאמנים. תוכנית ההבראה הזו, כפי שמכנים אותה היונגרים, עומדת לגמור את הסיפור של הנומות. אנשים בבלייזר וחולצה מכופתרת מפעילים לפי הספר נהלים שישברו את הלב לעוזי גופייה.
אין פה צדק חברתי, זה ברור, גם לא צדק היסטורי. מועדון מפואר לא אמור להיעלם בגלל בירוקרטיות של פקידי צווארון לבן. בית"ר היא נכס חברתי. קהילות מכל הסוגים – מישראל הראשונה והשנייה והשלישית גם אם תרצו – חיו ונשמו את בית"ר במשך שנים, חיכו לה כל השבוע, גידלו ילדים על ברכיה, בנו יחסים משפחתיים סביב שיחות שבת על משחקים – ועכשיו מה מספרים לכולם? נו, תשמעו רגע: הרשות לבקרת תקציבים לא מצליחה לפתוח את הארנקים הדיגיטליים. אין קוד, תבינו.
אוחנה ומזרחי הם אחרוני המוהיקנים שיכולים להיות קולם של ההמונים. במקום להתבזות, במקום לפגוע בעצמם, במורשת שלהם, אולי גם בבריאותם, הגיע הזמן שידברו נגד ההתנהלות של חוגג, של יונגר ושל בקרת התקציבים המביכה. הגיע הזמן גם שיחשפו פוליטיקאים טרמפיסטים וייאלצו אותם להפוך כל אבן במאמץ לגייס מימון ביניים לבית"ר. אחרת, מה זה בעצם מועדון מפואר? האם מדובר בסך הכל במחזה חביב שברגע שאיננו כלכלי הוא יורד מהבמה? זהו, הסתיים?
בית"ר אמורה להיות בעלת חשיבות ציבורית, עמוקה ושורשית, לא פחות ממוסדות תרבות אחרים שנקלעו בעבר לקשיים וניצלו בזכות מלחמה למענם. זה חייב להיות כך, הכרחי, כי האלטרנטיבה היא קרה ומפחידה: אם בית"ר איננה מספיק שורשית, אז מה בכלל כן שורשי בכדורגל הישראלי?
מה דעתך על הכתבה?