צריך להודות באמת – חגיגות האליפות של מכבי חיפה בשבועיים האחרונים לא היו שלמות, גם אם כל המעורבים השתדלו להראות שמחה אמיתית. האשמה הראשונית הייתה של האלופה עצמה, עם ההפסד הביתי למכבי תל אביב, ואחר כך עברה לבני סכנין, עם הארגון הקלוקל באצטדיון שלמה ביטוח שהמיט עלינו את אחת הבושות הגדולות של השנים האחרונות. בשורה התחתונה, לך תחגוג תואר אחרי שלא ניצחת על הדשא שבועיים.
מהסיבה הזו היה המשחק מול מכבי נתניה חשוב כל כך. מכבי חיפה הייתה מניפה את הצלחת בסיומו כך או אחרת, אבל כמה חמוץ זה היה לו עשתה את זה באמצעות תיקו בינוני או עוד הפסד מעיק שהיה מסיים את העונה במינוריות. הקבוצה של ברק בכר הייתה צריכה ניצחון הצהרתי. וזה, כמו שאומר עמיחי שפיגלר, בדיוק מה שהיא עשתה. לא שהיא הייתה אלופה פחות ראויה לולא ניצחה, אבל ה-0:4 הזה הוא כתישה שסיפקה את ה-feel good, ניצחון חד משמעי ששם את כל החלקים בדיוק במקום. על הדרך, התוצאה גם סידרה למכבי חיפה יותר שערים והפרש טוב יותר מזה של אליפות העונה שעברה.
עוד לפני המשחק נבחר עומר אצילי בכל כלי התקשורת וגם במנהלת הליגות לשחקן העונה. החודשים האחרונים לא היו פשוטים מקצועית עבור אצילי, שנפצע, דעך וראה כיצד חברו לקבוצה צ'ארון שרי מצמצם במהירות פערים. בסוף הוא קיבל את התואר וגם הוא, כמו הקבוצה שלו, עשה את זה בסטייל, עם חותמת סופית – דאבל-דאבל של שערים-בישולים. הוא הבהיר שהפרס מגיע לו, ורק לו.
זה בדיוק הזמן להצביע, שוב, על הפיל שבחדר: רבים, בעיקר מחוץ לעולם הכדורגל אבל גם בתוכו, מזהים תהליך הלבנה ציבורי של אצילי בשנה וחצי האחרונות. מגיבור של פרשה נתעבת הוא חזר להיות הכדורגלן שאבות חוזרים לרכוש לילדים חולצה עם שמו על הגב. זה גורר הרבה עיקומי אף. בהאשמה הזאת, אגב, יש מידה לא מבוטלת של צדק. אצילי ראה ועודנו רואה בעצמו קורבן, הוא חושב שצריך להמשיך הלאה ולא מנסה אפילו להסיר את הכתם. לא נראה שיש בו חרטה וגם אם יש כזאת, היא מוסווית היטב.
אפשר להתעכב על הסיפור הזה עוד, כל אחד זכאי לדעתו בנושא. העניין הוא שעל הדשא זה לא רלוונטי. בסופו של דבר, בבחירת תואר כמו שחקן העונה, שמתבסס על ביצועים במגרש בלבד, חובה להפריד בין אופי האמן ליצירתו. על האישיות של אצילי אפשר עדיין להתווכח, על ההספק שהיה לו על הדשא העונה כבר קשה בהרבה. הוא היה השחקן הטוב ביותר בישראל ב-2021/22.
אם היינו מציפים עוד לפני המשחק את השאלה למי הדרבי חשוב יותר, די ברור שהתשובה הייתה הפועל תל אביב. האדומים הפסידו אמש לא רק את המשחק, אלא גם את הכרטיס לאירופה בעונה שבה התאפשר להם סופסוף להגיע אליה. אלה העובדות היבשות. ברור שבפועל ההפסד הזה הרבה יותר כואב מפספוס כזה או אחר. זהו עוד פטיש בראש שקשה לשאת.
עד 2014 מאזן הכוחות במשחקי הדרבי היה שקול. לכל קבוצה הייתה את התקופה הדומיננטית והרצפים שלה. הפועל תל אביב ערכה לפני המשחק טקס פרידה מעומר דמארי, זמן מצוין להזכיר שב-2012/13 דמארי העניק לאדומים ניצחון 0:1 והעלה אותם ל-42:45 בספירה מאז קום המדינה. היום זה 46:59 למכבי, מה שבכדורסל מוגדר כ"ריצת 1:17". הנתון הזה לא רק בלתי נתפש, הוא גם מספר סיפור מדכא מאוד מבחינת הפועל תל אביב. ולסיפור הזה קוראים הפועל חיפה.
עד סוף שנות ה-70 הייתה הפועל הקבוצה הבכירה בחיפה. בשלהי העשור היא ירדה ליגה כשמאזן הדרבים עומד על 14:18 לטובתה. כשחזרה לליגה הלאומית המציאות הייתה שונה לחלוטין. המטוטלת זזה לאחר הזכייה הירוקה הראשונה באליפות ב-1983/4 ומאז לא שינתה כיוון. פה ושם הפועל גירדה ניצחון, אפילו זכתה פעם אחת באליפות, אבל יחסי הכוחות בין השתיים ברורים – דומיננטיות של כמעט 40 שנה. היום, אגב, המאזן עומד על 30:49 לירוקים.
כל האינדיקציות מראות שזה עומד להיות המצב גם בתל אביב. אלה לא רק פערי הכוחות, זה גם המחסום הפסיכולוגי שהולך ונערם. הפועל עוד תנצח משחקי דרבי, השאלה היא מתי ובאיזה מינון. כרגע קשה להאמין שתוכל להגיע לרצפים ולרמות דומיננטיות כמו בתחילת שנות ה-80, סוף שנות ה-90 והעשור הראשון של המילניום הנוכחי. אם ממכבי תל אביב של השנה היא חטפה שלושה הפסדים, מה יהיה כשהיריבה תהיה טובה יותר?
לא רק להפועל תל אביב היה המשחק הזה חשוב. מכבי תל אביב הייתה צריכה את הניצחון כדי לצאת לקיץ בטעם טוב. אל תמעיטו בחשיבות המונח הזה, "טעם טוב". במכבי תל אביב, שלראשונה מזה עשור לא תחזיק בתואר "האלופה" או "סגנית האלופה", היו זקוקים לתחושה של עונה מפוספסת. הפסד בדרבי היה מנחית מכה ניצחת על ההרגשה הזאת ומוציא אותה לקיץ עם התנעה קשה יותר.
הניצחון יצר גם כאב ראש שאפשר לקרוא לו חיובי, אבל לא בטוח שהוא כזה. בשבועות האחרונים הועלו הרבה השערות באשר לעתידו של סטיפה פריצה בקבוצה. המשחק שלו אמש, ובמיוחד השער, הציב עוד קושי בפני הרעיון שאפשר לוותר עליו. גם הפלייאוף הטוב בסך הכול של אבי ריקן מציף מחדש את התהייה עד כמה הוא חשוב למועדון.
אבל מעל כולם מרחף עניין המאמן. על אף שבסיום עשה סיבוב שנראה כפרידה מהקהל, מלאדן קרסטאיץ' עדיין חושב שהוא ראוי להמשיך, והיטיב לבטא את זה בדרכו המאוד ישירה. אז מצד אחד יש לו בסיבוב הזה את הניצחון בחיפה ובדרבי, ומצד שני את ההפסד בסכנין והתיקו הבינוני להחריד מול באר שבע, שקבע כי העונה גם סגנות לא תהיה. אם רציתם תמצית לתקופה האניגמטית של הסרבי במכבי תל אביב, קיבלתם אותה בארבעת המשחקים האלה.
קרסטאיץ' הקפריזי נחשב להימור משום שאתה לא יודע מה תקבל ממנו, ולאדן איביץ' המחושב הוא הימור מכיוון אחר – רף הציפיות מסביבו גבוה מדי והקאמבק הקודם במכבי תל אביב, של אוסקר גרסיה, הסתיים עוד לפני שהעונה החלה. סביר להניח שהמשחק אמש העלה מחשבות נוספות בקרב מקבלי ההחלטות במועדון. בהנחה שהפור עדיין לא נפל, הבחירה לא תהיה קלה.
אי אפשר לסיים בלי לציין את העונה של הפועל באר שבע, שכמו מכבי תל אביב עברה טלטלה וצלחה אותה בשלום. המקום השני הוא הישג. אולי לא עצום, אבל הישג, במיוחד כשנזכרים בכמויות האנטגוניזם מבית שנשפכו על הקבוצה בימי רוני לוי.
אחרי שלוש שנים לא קלות, באר שבע חזרה לקדמת הבמה. הרכש המאסיבי של אלונה ברקת לא תמיד הוכיח את עצמו, אבל לפחות ברמה ההגנתית סיפק את הסחורה והפך את באר שבע במשך יותר מסיבוב שלם למועמדת אמיתית לאליפות. ההתקפה הייתה בעיה, ולה יקדישו שם לא מעט מחשבה בקיץ.
אבל לפני הפגרה וההסתערות הקבועה של ברקת על חלון ההעברות, לבאר שבע יש משחק אחד נוסף ביום שלישי. ניצחון של מכבי חיפה יהפוך עונה גדולה לבלתי נשכחת. ניצחון של באר שבע יהפוך עונה טובה לגדולה. היא בהחלט "תסתפק" בזה.
מה דעתך על הכתבה?