במקרה נתקלתי השבוע בטקסט שמנתח את "הזן החדש" של אוהדי הכדורגל (שכבר מזמן לא חדש), על אוהדים שאוהדים מספר קבוצות במקביל, מחליפים חולצות וקבוצות לפי ההצלחה שלהן, מתמסרים לכוכבים ולסופרסטארים יותר מאשר למשחק עצמו, ובאופן כללי ערכם נמדד בלייקים, עוקבים והכנסות כספיות. אם הטענה הזאת מדברת על מגמה שבסיסה הוא מסחרי-בידורי, הרי שהשבוע האחרון בכדורגל הישראלי הוכיח שהקהל המקומי עדיין שבוי בפנאטיות השבטית הישנה והמסורתית, ולא מסוגל להשתחרר ממנה.
זה בלט בתגובות לפרשת אצילי, מיכה והקטינות. כמעט כל תגובה נבעה מאהדת קבוצה ספציפית, ולא לגופו של המקרה. בודדים הצליחו לנתק את עצמם מהשבט הקטן שלהם, ולהסתכל על התמונה הגדולה. הרוב המוחלט של התגובות היו קטנות וקטנוניות, של אנשים קטנים עם מבט צר.
(תירגע קורא יקר, אתה היית בסדר. אני לא מדבר עליך. אתה לא מדבר מפוזיציה. אתה מסוגל להישאר אובייקטיבי. הרי אתה רואה את האמת בכללותה. אתה בסדר, הבעיה היא עם כל השאר).
אז מה היה לנו שם? זה התחיל בטיזרים ובפרומואים לתחקיר, שדבר אחד בהם הטריף את אוהדי מכבי תל אביב: למה מיכה ואצילי מופיעים בקדימונים עם חולצות צהובות?! איך ייתכן? הרי מכבי תל אביב זרקה אותם, היחידה שהתנערה מהם. למה לפגוע בכבוד המועדון, ולהציג אותם במדי הקבוצה ששחררה אותם? מבחינתם לא היה ספק: יש פה מגמה אנטי מכביסטית מרושעת, וכל האווירה סביב התחקיר הזה אינה הוגנת. מבחינתם, עניין החולצות היה העוול האמיתי בפרשה, והעיסוק בו חשוב ומהותי.
מהצד השני, אוהדי באר שבע ומכבי חיפה ענו להם בצורה נחרצת: העבירות היו בעת ששיחקו בקבוצה שלכם, מכביסטים ארורים. לא תצליחו להתחמק מזה. אתם גידלתם אותם, וזה מה שחשוב. אתם אשמים. או כמו שהתנערה הפועל באר שבע מאחריות: אנחנו החתמנו אותו אחרי שהמשטרה סגרה את התיק. וכמו שטענו אוהדי מכבי חיפה, אצלנו הוא השתקם. וכמו שאמר שדר "רדיו חיפה" בריאיון לאיל ברקוביץ' ברדיו 102, "מכבי חיפה לא צריכה להגיב, במילא בכל הפרומואים הם בחולצות צהובות".
אוהדים רבים של מכבי חיפה בכלל בטוחים שהכל נובע מקנאה. קנאה לאצילי, להצלחה של הקבוצה. מבחינתם, העיתוי של פרסום הכתבה אינו מקרי: זה קרה ביום של המשחק מול אולימפיאקוס אך ורק במטרה לפגוע במועדון ובהצלחתו. בעיני רוחם יושבים להם ראשי "חדשות 13" עם צעיפים צהובים ואדומים, ומביטים היטב בלוח המשחקים של הקבוצה על מנת לבחור את מועד הפרסום, כדי שיפגע במכבי חיפה בצורה הכי כואבת. בעיני רוחם זו התקשורת התל אביבית הארורה והקנאית, שמנסה לעצור אותם. מטרת התחקיר הייתה ברורה להם: להרוס למכבי חיפה. או כמו שאמר אותו מגיש מ"רדיו חיפה": "מה הם נזכרו בזה עכשיו, משעמם להם?".
אוהדים רבים של הפועל באר שבע ראו את ההתכתבויות, ובטבעיות ובקלילות הכריעו: יאללה, מצדנו אפשר לשחרר את דור מיכה. קדימה אלונה, תעיפי אותו. הרי מלכתחילה הם לא חיבבו אותו (צהוב מניאק), ולמעשה הוא נתן עונה רעה מאוד. השיפוטיות היא ביחס לרמתו ככדורגלן. כי לכולנו ברור: אם מיכה היה מסיים את העונה האחרונה עם 20 שערים ו-10 בישולים ומוביל את הפועל באר שבע לאליפות, הם היו מגנים עליו בכל לבם. הוא היה יקיר המועדון. כששחקן כובש 20 שערים ומוסיף 10 בישולים ומצעיד את הקבוצה לאליפות הוא מלך קדוש, ועברו נמחק. ככה זה עובד.
גם אחרי פרסום הכתבות, כל הפרספקטיבה לפרשה הייתה בעיניים של כדורגל ויריבות מקומית. מבחינת רוב אוהדי הכדורגל, זו הייתה הזדמנות להתנגח במכבי חיפה והפועל באר שבע. להשפיל אותם. לרדת עליהם. להקניט. להתחזק על חשבונם. זה היה טראש טוק טהור, כאילו הפסידו במשחק. המשך ישיר לדינמיקת יציע, לחילופי הקללות, ל"שבו בשקט יא מנאייק". לאף אחד לא אכפת מהעוול שנעשה לנערות, מתרבות הטרף הגברית ("זה היה קל מדי" התלונן אצילי), מהחזירות האלימה. הבנות המסכנות והנורמות המעוותות שנחשפו היו פשוט הזדמנות לצעוק לשמים את מה שהם תמיד ידעו: אנחנו הטובים, אתם הרשעים. הפסדתם, חה חה חה.
הפנאטיות הזאת היא הכוח המניע של הכדורגל. היא מייצרת יריבויות, מתח, עניין, רייטינג, צבע. לפעמים אפשר לבחון אותה בעיניים רומנטיות. השבוע היא הייתה מגעילה. (ושוב, לא אתה, תירגע. אתה בסדר).
