הדבר הכי עצוב, אם אפשר לקרוא לזה כך, בנאום ה"אני מאשים" הפתטי של משה חוגג הוא שלא נזכור ממנו כלום. זה לא יהיה המונולוג הסוער של איל ברקוביץ' כשדרש לידיו את הנבחרת ב-2010, מסיבת העיתונאים ההזויה של טון קאנן ולואיס פרננדז ב-2006 או, להבדיל אלף הבדלות, ה"ערוץ 2, כן, כן, ערוץ 2" של הנשיא לשעבר משה קצב. הבכיינות של חוגג כל כך צפויה וחד-גונית, שלא רק שאף אחד לא מאמין לו, לאיש גם לא אכפת.
הרי הטרוניות של חוגג על כך שאין מי שרוצה להשקיע ושלה פמיליה הם הסיבה לכך לא החלו אתמול. אפשר עוד היה להיצמד לשמץ מהדברים הללו, אלמלא היה נדחק לפינה וטוען שהארגון הקיצוני הוא שהרחיק את חמד בן חליפה מבית"ר ירושלים (כידוע, לא היה ולא נברא). זה היה נאום יבבני שאפילו המרירות שנשפכה ממנו מוטלת בספק בעצמה. הרי חוגג לא בדיוק נתפס כאיש שפיו ולבו שווים, מדוע שנאמין לו שעשה הכול כדי להציל את הספינה הטובעת?
עזבו רגע את הקוריוזיות ואת הדחקות, ברמה העסקית פשוט לא עושים את מה שחוגג עשה. אם אתה רוצה שיעזרו, כל שאתה צריך לעשות במסיבת העיתונאים הוא לומר שנקלעת לקושי מחד ושבית"ר היא מועדון גדול, חשוב, משמעותי, עם רוח והיסטוריה מאידך. מועדון שחייבים לשמר. תחת זאת בחר לטנף על העסק, הלקוחות והמסייעים הפוטנציאליים.
גם ההודעה של ברק אברמוב שעות ספורות לפני כן, זו שהניעה את מסיבת העיתונאים של חוגג, התקבלה עם הרבה ספקות ועם אצבע המסמנת על העין בקטע של "די, נו". באופן לא מפתיע, חזרו הצדדים להתדיין בלילה. לו לפחות היה איזשהו ספין מעניין הוא היה עוזר לבנות מתח, אבל כל ההשתלשלות הזאת יותר צפויה מכניסה של דין דוד לעוד נבדל.
עם כל הכבוד לחוגג ולאברמוב, המחדל הגדול הוא לא שלהם, אלא של כל מי שאפשר לקרקס הזה להתנהל. אם תקישו בגוגל ניוז "אורן חסון בית"ר ירושלים" ו"ארז כלפון בית"ר ירושלים" תמצאו בדיוק ידיעה אחת עם ציטוטים של כלפון, מיוני. שני יושבי ראש מילאו את פיהם מים ונתנו לכלבים להמשיך לנבוח בתקווה שהשיירה תעבור. על סיגלית סייג בכלל אין מה להגיד יותר, המוסד שהיא עומדת בראשו הוא בדיחה, ובעקבות זאת היא עצמה הפכה לבדיחה. ולקינוח, בית הדין של ההתאחדות לכדורגל, בראשות הנשיא אמנון סטרשנוב, ששמע את כל הטיעונים, לא השתכנע ובכל זאת נתן לבית"ר ארכה. היום יתקיים הדיון שאמור להיות האחרון. עוד ארכה? הלסת בהחלט לא תישמט אם זה יקרה.
על הנושא של בית"ר צריך להסתכל בשני סוגי משקפיים. זווית ראייה אחת היא זו שקולטת את האוהדים. הם לא צריכים לשלם, תרתי משמע, את מחיר ההתנהלות השערורייתית של הבעלים. קודם כל, אף אחד לא חייב לחוגג כלום, והעובדה שהוא דורש שיעשו מנויים ממש לא מחייבת אותם לרוץ עכשיו ולרכוש. אפשר להתווכח על האופי של חלק כזה או אחר בין הפלגים, אבל בסופו של דבר כולם באים מאהבה לקבוצה ומהרצון להצליח.
אלא שיש גם את זוג המשקפיים השני, ומבט דרכו מחסל את הרומנטיקה שניבטת מהזוג הקודם. הוא מראה רק קומבינות, תחושה של עשיית עסקים במחשכים, יד אחת של כולם כדי שבית"ר תישאר. עזבו רגע אהדה לקבוצה כזו או אחרת, יש רבים מאוהדי בית"ר עצמה שאומרים ברי"ש גלי שהם מעדיפים שהקבוצה תרד ליגה. קשה להאשים אותם. לא צריך חוש ריח מחודד מדי כדי לספוג את הסירחון, להתכווץ מתחושת חוסר הצדק. אם זו הייתה בני ריינה, הפועל ירושלים או אפילו קבוצה ותיקה בליגה כמו סכנין או מכבי נתניה, גם אז היינו זוכים לסאגה מתמשכת כל כך שמערבת דילים אפלים כל כך? אל תענו, זו הייתה שאלה רטורית.
ובחזרה לאברמוב, עדיין הרוכש הפוטנציאלי למועדון. אברמוב סייע לבעלי בית"ר בכך שבזמן מו"מ הסכים לכך שחוגג יגיש טיוטה למשטרה כהסכם עם סייגים. מאז, האווירה הציבורית היא שאברמוב עשה יד אחת עם חוגג, שהוא מנסה לקושש כספים, שהוא לא ראוי לבית"ר, שהוא מעורבב בעסקת בית וגן. מה נכון ומה לא? זה לא ממש משנה. הוא לא מבין שכל קרבה לחוגג שורפת אותו. יוסי אבוקסיס, חברו הטוב של אברמוב, לא היה מוכן בתור שחקן בית"ר להצטלם כמעט ליד שחקני מכבי תל אביב, שהייתה היריבה המושבעת בשנות ה-90, הוא הבין את המשמעות. אברמוב נצמד לאויב הכי גדול של אוהדי בית"ר, מזוהה בשת"פ איתו, מצטייר כאחד מהחבורה שכל מטרתה היא משחק עם הכספים, תשלומי הלוואות ורנטה בבית וגן. ככה לא מתחילים בעלות בבית"ר.
ואם לא די בכך, חוגג ניסה לצייר אותו כמושיע, אפילו אמר ברוב חוצפתו שהוא עצמו ניהל את עסקת המכירה של בני יהודה. אנחנו כבר יודעים שהיום אנשים לא מתעמתים עם עובדות, אברמוב נצבע כאיש של חוגג וזו לא בשורה טובה מבחינתו. אולי בקונסטלציה אחרת הוא היה מוערך כמושיע, אך הוא ממש לא בעמדה הזאת. כאמור, רבים מאוהדי בית"ר כבר מזמן בדעה שצריך להתחיל הכול מחדש, גם בליגה נמוכה יותר, הם מרגישים שהם עושים לאברמוב טובה שנותנים לו הזדמנות להיות איתה בליגת העל.
גם אם אברמוב ירכוש לבסוף את בית"ר, על פניו, קשה לראות את העסק הזה מחזיק יותר מדי. כנראה שגם הוא יודע את זה.
