אפשר להבין למה ברק בכר הצהיר השבוע שמכבי חיפה הפכה להיות "הקבוצה של המדינה". הוא היה באופוריה מההישג, הוא הוצף בהודעות וחיבוקים, ראש הממשלה והנשיא בירכו אותו ואת הקבוצה שלו בפומבי, ההעפלה של הקבוצה שלו כיכבה בשערי העיתונים ובמהדורות החדשות, וכלי התקשורת ואלפי אוהדים ערכו לו בשדה התעופה קבלת פנים שמזכירה את מבצע אנטבה. סביר להניח שבכר כיוון יותר לאזור ה"גאווה לאומית" ולא למונח הגנאי, אבל זה מה שהוא אמר, "הקבוצה של המדינה".
וזה מסוכן, ומיותר, כי מכבי חיפה לא רוצה להפוך ל"קבוצה של המדינה", וממש לא כדאי לה. הרי כבר באותו היום של אותה הצהרה של בכר הודיעה שרת הפנים איילת שקד שהיא מקדמת את תהליך האיזרוח של עלי מוחמד, והדבר כבר החל לייצר תחושות לא נעימות, של איפה ואיפה, ניצול פוליטי, קירבה לחלונות הגבוהים ולשלטון, פרוטקציה. כבר באותו היום שבו בכר הצהיר שמכבי חיפה היא הקבוצה של המדינה, המדינה החליטה לסייע לה.
לא ניכנס לזכאות של מוחמד באזרחות ישראלית (ברוך הבא), אלא רק לתחושות שזה מעורר. לאסוציאציות שזה מעלה. להשוואה הבלתי נמנעת, למכבי תל אביב כדורסל, לשמעונמזרחיזם, אותו שם קוד לעוצמה אכזרית ומושחתת, שאוהדי מכבי חיפה הוותיקים כל כך תיעבו כל חייהם וניסו להיבדל ממנה. זה מה שרוצה בכר? לשם הוא מכוון? למה כבר לא מספיק להיות הקבוצה של אוהדיה? הלא אילו היה רוצה באמת לאמן את הקבוצה של המדינה, היה הולך לנבחרת.
למעשה, בהרבה מובנים מכבי חיפה היא באמת סוג של הקבוצה של המדינה. זו לא רק העובדה שיש לה את הקהל הכי גדול בארץ, לפחות על פי המספרים של העונות האחרונות. בניגוד לאחרות בחבורת "הגדולות" (לצורך הדיון נכלול שם בינתיים את בית"ר ירושלים), היא לא באמת שנואה (יחסית). לא הייתה לה את התדמית הדורסנית והמתנשאת של מכבי תל אביב, הגזענית והעממית של בית"ר ירושלים, השמאלנית והצינית של הפועל תל אביב; מכבי חיפה הייתה נטולת מאפיינים פוליטיים או חברתיים, סאחית בלשון העם, עם הצלחות מקצועיות ושנים אטרקטיביות. התחושה היא שאם יש חובב כדורגל שאבא שלו לא הדביק אותו לקבוצה, לא הפך אותו לאוהד נתניה או הפועל פתח תקוה או באר שבע, אם לאדם אין לו קבוצה לאהוד או שורשים מהבית – הוא יהפוך לאוהד מכבי חיפה. זו הבחירה הקלה.
אם מכבי חיפה רוצה לשמר את המעמד הזה, כדאי לה להתרחק ממנעמי השלטון, או מהמרדף לייצוג או הפיכה לסמל לאומי. כי בעצם, מה זאת בכלל מלכתחילה המשיכה להיות "הקבוצה של המדינה"? ממתי זאת השאיפה? למה זאת מטרה? למי אכפת מהחיבוק של הציבור הרחב? להיפך, בדיוק להיפך. עבור הגרעין הקשה של הקהל מכבי חיפה, האוהדים האמיתיים, המסורים, ההצלחה היא רק שלהם. מה אכפת להם מהמדינה? הם בכלל רוצים עכשיו ללעוג לשאר המדינה. להקניט את כל השאר, הצהובים והאדומים. הרצון היחיד הוא להתגאות בהישג שלהם, של הירוקים, לא של הכדורגל הישראלי. רוב אוהדי כדורגל לא באמת רוצים לשמח את המדינה. מבחינתם שהמדינה תיעצב, תאכל את הלב, זה רק יגביר את ההנאה.
כשאוהדי הפועל תל אביב תלו שלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל" היה בזה ניסיון להתריס, אבל גם אמת שמייצגת את הגישה של רוב חובבי הספורט. אפילו אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל, אלה שמניפים דגלי ישראל ושרים את ההמנון לפני המשחקים, אפילו להם לא באמת חשובה "המדינה". הם העריצו את שאראס ופארקר, מגי וג'ונסון, ומבחינתם שהקבוצה תנצח עם הרכב כל אמריקאי.
לרצות להיות "הקבוצה של המדינה" מסמל התקרנפות וחזירות. להיות "הקבוצה של המדינה" מגיע עם הרבה מטענים שליליים, ומהר מאוד מתחיל לעורר אנטגוניזם. כך למשל הבקשה לדחיית המשחק מהמחזור הראשון היא אולי נכונה, ללא ספק הגיונית, אבל הדרך (לחץ פומבי, מסרים בתקשורת, חוקים חדשים ומיוחדים) הייתה מעוותת ועוררה תחושה לא נוחה. מתישהו הקבוצה של המדינה מתחילה לחשוב שצריכים לעזור לה, לא מבינה למה מפריעים לה, חיה בתחושת "מגיע לי" ומצפה לחיבוק תמידי מהממסד. השבוע, כמה שעות אחרי הנחיתה שלה, ב"חדשות הספורט" כינה הכתב את מכבי חיפה כ"תופעה חברתית". נו, בחיאת.
סביר להניח שרוב אוהדי מכבי חיפה ממש לא בכיוון הזה. לא מעניין אותם חיבוק ממסדי ולהפוך לקונצנזוס, מגעיל אותם שפוליטיקאים תופסים טרמפ על הקבוצה שלהם, הדבר האחרון שבא להם זה לראות את נציגי השלטון ביציע הכבוד שלהם, מחכים להצגה של הפרויקט הלאומי. האמירה של בכר הייתה מיותרת. מכבי חיפה לא צריכה מדינה שלמה מאחוריה. זה רק פוגם בהנאה.
