30 שנה וכלום לא השתנה: מה חשב לעצמו יוסי אבוקסיס?

משפט קטן וקסום עבר השבוע מתחת לרדאר, כאשר יוסי אבוקסיס התלונן בפני השופט על בזבוזי זמן של שחקני הפועל חיפה ש"לוקחים את המשחק 30 שנה לאחור"! למה מתכוון אבוקסיס? קודם כל, מה כל כך רע בלחזור 30 שנה לאחור, לשנות התשעים, שזכורות כתור הזהב של הכדורגל הישראלי? האם לא היינו בשיאנו בשנים ההן, עם רביבו וברקוביץ', עטר וזוהר, נמני ואוחנה, תקוה ורוזנטל? האם לא לתקופה הזאת נשואות עינינו, לימים שהאמנו שאנחנו טכניים וכישרוניים, רק סובלים משריר קצר, ועם קצת סדר, ארגון ומסורת הכל יסתדר ונדביק את הפערים?

והו יוסי, יסלח לנו יוסי, 30 שנה נשמע כל כך הרבה זמן, אבל אנחנו, האנשים המבוגרים, עדיין זוכרים אותו היטב ככדורגלן ייחודי וכישרוני, אבל גם כאחד המלוכלכים ביותר של הדור ההוא. לא רק כסחן, אלא אחד שמטרתו המוצהרת הייתה להוציא את היריב מאיזון. לתת קטנות, להחזיק את הכדור עוד כמה שניות, לגנוב כמה מטרים עם החומה ולהזדחל קדימה (בגלל אנשים כמוהו הומצא הספריי!), לקרב את הכדור החופשי, לעמוד מול הבועט היריב, לעכב את המשחק, להתווכח עם השופט, לזייף פציעות, ובקיצור להוציא את כולם מהכלים. הייתכן שזה השחקן הפך למאמן שמתלונן על טקטיקות נלוזות, שמחזירות אותנו לימים שבהם הוא כיכב והוא עיצב בדמותו?

כי למעשה, מגוחכת הטענה ש"בזבוזי הזמן מחזירים את המשחק 30 שנה לאחור", כי במידה רבה הכדורגל שלנו לא באמת התקדם ב-30 השנים האחרונות. אומנם המתקנים שופרו, גופיות השחקנים אלקטרוניות, משכורות השחקנים שודרגו, אבל הכשלים אותם כשלים, הטרדות אותן טרדות, הכדורגלנים והמאמנים נעמדים בעמדת הריאיונות ומברברים את אותם הבלים, ואולי הקלישאות מנוסחות מעט אחרת אבל מהותן נותרה זהה: אין מה להגיד.

כלום לא השתנה, כשרק השבוע, למשל, האלופה הישראלית ספגה שישייה בליגת האלופות, שבוע אחרי שספגה שביעייה. ולא רק זאת, מאחר שהמקום הראשון בבית הוכרע בזכות הפרש שערים, בסיום מאמן פריז סן ז'רמן התלונן שלא הייתה תוספת זמן במשחק שלו מול האלופה הישראלית – כי אילו קבוצתו הייתה מקבלת עוד שלוש-ארבע דקות – אפשר היה לכבוש מול הישראלים עוד שער או שניים שהיו משנים את התמונה. כן חברים, 30 שנה חלפו, ועדיין האלופה הישראלית היא זו שמשפרים מולה הפרש שערים. עדיין היא פותחת חזק בכל הכוח, ונגמר לה האוויר אחרי 70-60 דקות.

וכך למשל בעבר אוהד הכדורגל בשנות ה-90 נהג להתלונן על הקוונים העיוורים והשופטים המוטים, וכיום השופטים כבר לא לובשים שחור אלא חליפה צבעונית, וקוונים הם כבר לא קוונים אלא עוזרי שופט, ולמעשה יש צוות שיפוט רחב ומקצועי, עם שופט רביעי ושופטי מסך עם מיטב הטכנולוגיה, שיחות דרך האוזניות וקווים מיוחדים שבודקים נבדלים – וראו זה פלא, הצופה עדיין מתוסכל וממורמר, חסר אמון במערכת, מתלונן ומתבכיין על הטיפשות והעיוורון של כולם.

מספר עקרונות לא ישתנו לעולם. לפני 30 שנה הם התלוננו על יורם ארבל, וגם היום. גם לפני 30 שנה היינו רואים כדורגל מאנגליה, נדהמים מהקצב ומבינים שלא נגיע לשם לעולם. לפני 30 שנה לעגנו לנבחרת, וגם עכשיו. פעם התרגזנו מחיים הברפלד, היו אלה חסון וכלפון, מה כבר ההבדל.

דמיינו לרגע אוהד כדורגל, שלפני 30 שנה היה בן 17, קנה מנוי למשחקי הקבוצה שלו, ופתאום גילה שבגלל שאדם אחר מהיציע התפרע והשליך בקבוקים נגזלה ממנו האפשרות להגיע משחק והוא איבד את כספו – וכיום הוא כבר בן 47, עם ילדים, ועדיין מדי פעם נענש בגלל התפרעותם של אחרים, עדיין מדי פעם אוסרים עליו לבוא למשחק וגורמים לו לנזק כספי. 30 שנה חלפו, והוא עדיין משתומם על עונשי רדיוס אפלים ואנכרוניסטיים, שפוגעים באנשים שעבורם המשחק משוחק, וזוכר היטב שזה היה עונש מטופש לפני 30 שנה, ומטופש גם כיום.

חמור מזה, הוא קורא את החלטת הדיינים הנכבדים שקבעו עונש של סגירת מגרשים וסגירת יציעים והענשה קולקטיבית בעקבות הדרבי התל אביבי, הוא עובר על טיעוניהם, ונשבע שכבר קרא אותם בעבר. "אנו קוראים למפקדים האחראים במשטרה לתחקר את אירועי המשחק, להסיק מסקנות וליישמן על מנת שכל כשלים בעבודת המשטרה יתוקנו, ועל מנת להבטיח שבעתיד יימנעו אירועים דומים לזה וחמורים ממנו", כתבו הדיינים אחרי הדרבי, לא בשנת 1992 אלא ב-2022, "הגיעה העת ל'קריאת השכמה' בטרם נאבד שליטה סופית על התחרות הספורטיבית שכולנו כל כך אוהבים. לפיכך, בענישה שנפסוק בהמשך תהיה החמרה ביחס לפסיקות העבר בתקווה שיהיה בכך מסר ישיר לאוהדים: חדלו!". כן כן דיינים נכבדים, תחמירו את הענישה, זה עובד, תמשיכו, הם יחדלו.

ומה עוד אתם אומרים, דיינים נכבדים? "תופעת האלימות במגרשי הכדורגל, בכל הליגות ובכל שכבות הגילאים, הפכה לנגע ממאיר ומכת מדינה של ממש. מגרשי הכדורגל ובעיקר היציעים הינם ראי של החברה בה אנו חיים, ומשקפים את רמת האלימות ההולכת וגואה בחברה הישראלית. וכך כאשר רף האלימות והיקפה הולך ומאמיר מידי שבוע, מגרשי הכדורגל, אשר היו אמורים להיות מפלט תרבותי- ובילוי משפחתי בעל ערך חינוכי, הפכו לזירת עבריינות". ממש גילוי מרעיש של הדיינים בשנת 2022, על אף שטענות אלה נשמעו בנאליות לפני 30 שנה.

אז מצטערים יוסי, בזבוזי זמן הם לא דבר שמחזיר אותנו 30 שנה לאחור, אלא אולי שבוע לאחור, שנה לאחור, שנתיים לאחור, ולמעשה, רק למשחק האחרון שראינו. הדבר המהותי היחידי שהשתנה הוא שלפני 30 שנה התרגזנו והשתוללנו מכעס, היום אנחנו מיואשים. פעם היינו אופטימיים, האמנו וקיווינו שדברים עוד ישתנו וישתפרו, ואילו כיום אנחנו נטולי תקווה, כבר משלימים עם המציאות ומקבלים אותה כפי שהיא. וזה בסדר גמור.