בעולם אוטופי, לא שלי אלא שלהם, אם שום דבר לא היה מערער את עולמם העתידי – ענישה, הוקעה חברתית, עתיד כלכלי – שחקני הנבחרת היו עוזבים כמעט איש אחד את המלון ברג'ו אמיליה וטסים הביתה, כל אחד לאיפה שהוא משחק. אני מניח שאפשר גם לשער מי היה נשאר, אבל אני מעריך שמספר מבוטל של שחקני כדורגל היו עושים זאת מטעמי פטריוטיות גרידא, הרוב מאינטרס צר. לא כבוד לשחק בנבחרת ישראל – תרתי משמע – ובטח לא כיף, בעיקר לא כיף.
אני כבר הפסקתי לספור כמה תקריות משמעתיות מלוות את הנבחרת הזו בשנים האחרונות, החל מטוטו תמוז אי שם בימי גוטמן, ועד לטאלב טוואטחה הבוקר, וזה כולל כמובן את פרישתו המהדהדת של ערן זהבי לאחר המשחק מול מקדוניה בעקבות פרשת ביזוי סרט הקפטן.
נבחרת ישראל היא כבר לא קונצנזוס. לא אצל הקהל – חד משמעית – וכבר לא אצל השחקנים. אין תגמול, אפילו מינימלי; אין מקפצה מקצועית, את זה עושים דרך הקבוצה ורישיון עבודה דורשים רק באנגליה; הנבחרת חלשה מקצועית, ושחקנים לא אוהבים להפסיד ובטח לא לקבל על כך קיתונות של בוז – אישית או קבוצתית – מצד התקשורת והקהל; מעמד השחקן הוא בשפל המדרגה. הוא נחשב לנצלן, לחסר לויאליות, לכפוי טובה, לפרזיט, לנהנתן, לאחד שלא מצדיק את האהבה שעוטפים אותו אוהדי הקבוצה שלו, וכמובן אחד שחושב שאם הוא מגיע לנבחרת, הוא צריך לשחק.
הערבים שבהם נתפסים אצל חלק מהציבור כלא ראויים ללבוש מדים עם דגל ישראל עליהם, as is. יש בכל מה שמייחסים לשחקנים מעט מאוד גרעין של אמת, אבל את זה חושבים בעיקר אנשים שלא פנאטים על הקבוצה שלהם. וכאלה, לא נשארו הרבה. הרוב חושבים בדיוק מה שכתוב למעלה.
המאמן נתפס כחלש, כרס"ר משמעת בעל כורחו, כמי שמנסה לשמור על מעמדו בפני השחקנים אבל שומט את הקרקע מרגלי הנבחרת כולה; ההתאחדות – במידה לא ממש מוצדקת – נתפסת כחבורה מדושנת עונג של זוללי בורקסים וגומעי מיץ פז; יו"ר ההתאחדות מוקע כחובבן, קודמו כאינטרסנט, וכן הלאה. מעמד הכדורגל הייצוגי בשפל, וכל הקומפלקס הזה גם יחד יוצר אווירת נכאים סביב הנבחרת – כמעט שנאה למתרחש בה – אנרגיות שליליות בתוכה, ואפס מוטיבציה בעליה למגרש.
נאבק על מעמדו, אלישע (ערן לוף)
עם כל המטען הזה, אם היה ניגש יו"ר ההתאחדות לכדורגל, עופר עיני, פותח את הדלת לרווחה ואומר: "לא מעניש, אף אחד גם לא יידע למה ואיך, וכולם יתנו לכם בכל מקרה אהבה, אבל כל מי שחושב שהוא מבזבז את זמנו כאן – מוזמן ללכת", יש סיכוי סביר ש-80 אחוז היו קמים והולכים לארוז.
למה זה קורה? מגוון של סיבות, כולם אשמים בהם – שחקנים, מאמנים, עסקנים, אוהדים – אבל בעיקר החברה הישראלית אשמה. זה עמוק מדי כדי לדון בכך בטור באתר ספורט, יש לכך לא מעט סיבות, חינוכיות, חברתיות, כלכליות, פוליטיות, אנושיות, שלא רק שזה שווה מחקר רציני שיביא לרביזיה תהומית, זה גם מאוד מדאיג ברמה האישית.
נבחרת ישראל היא היום בבואה של כל הסחל'ה הזה, וככזו, אין פלא שלא הרבה רוצים עוד לשחק בה. לא באמת.
אולי האחרון שעוד רוצה להיות שם, בן חיים (ערן לוף)
מה דעתך על הכתבה?