בנוגע לעובדות, אין כמעט חילוקי דעות: מונאס דאבור, בירם כיאל, טאלב טוואטחה, דיא סבע, לואי טאהא ובמידה פחותה גם עאיד חבשי, הם כיום לב הנבחרת הישראלית ובעלי מניות מרכזיים בהצלחתה בשני הנצחונות נגד אלבניה וסקוטלנד בליגת האומות. הם אפילו כבשו חמישה מבין שבעה השערים שהרשיתה ישראל לגוואטמלה האומללה במשחק האימון ביום חמישי. דווקא על רקע הצטיינותם זו, לא ברור מה היה דחוף לכיאל לשלוף את השד הכי מכוער מהבקבוק הכי מסריח בקידומת 972.
ההתרסה של כיאל – אנחנו "הבוסים", אנחנו קבוצה בתוך קבוצה וכולי – מפתיעה ומרגיזה עוד יותר על רקע דברים שאמר השחקן כמעט במקביל ל"סקוטיש מייל און סאנדיי", גם כן בסוף השבוע. שם שמענו פתאום כיאל אחר, כמעט ממלכתי, מן נאום של מלכת יופי בגרסת הכדורגל המקצועני. "יש בנבחרת הזאת אחדות וזה גם מסר", אמר כיאל, "אנחנו מוכיחים שאפשר לעבוד ולחיות ביחד ויותר מזה – להילחם על אותן מטרות. ספורט יכול להוות מסר וללמד אנשים, ובעיקר ילדים, שרואים איך השחקנים הערבים עובדים ביחד עם היהודים באותה נבחרת. יש לזה משמעות גדולה, כי אנחנו המודל לחיקוי של ילדים שרוצים להצליח כמונו".
אוקיי, אז המשאית עם הפרס נובל לשלום כבר בדרך אליך, אבל איך זה מסתדר עם התמונה הזו? ועם המסר המתריס שצורף אליה?
View this post on Instagram
احنا كبار ….. والقادم أفضل بإذن الله
A post shared by beram kayal 7 (@b.kayal7) on
אף אחד לא מבקש מכיאל לשתוק או, חלילה, להדחיק את מוצאו. אבל, יש חשיבות גם לדרך ולעיתוי. שלושה ימים לפני משחק מכריע, שבוע לאחר עוד הפסקת אש שלא תפסיק שום אש, על רקע השנאה המכוערת שמבעבעת ממילא בכל מדינת ישראל – האם לא היה עדיף להימנע הפעם מתמונת השישייה הערבית של נבחרת ישראל? "למה לפלג" זו שאלה שנכונה כמעט לכל זמן, אך נדמה שהיא ממש קריטית עכשיו.
אני לא מדבר רק על עמישראל, שימשיך כנראה לנאץ בטוקבקים עד בוא המשיח, לפחות. אני מדבר גם על הנבחרת עצמה, שהתחילה פתאום לעשות קולות של יחידה מאוחדת ושמחה, שנעה ביחד לעבר מטרה משותפת. זהבי – ודאבור. שהר – וסבע. אין הבדל, אין אפילו מחשבה על הבדל.
אם האחדות הזו תיסדק עכשיו, אפילו במעט, אפילו בסדק אחד קטן וראשוני, זה יהיה עצוב לכולם מלבד הסקוטים.
מה דעתך על הכתבה?