שקועים עד הצוואר: פליטת הפה של חזן הפכה את הנבחרת לבדיחה

נבחרת ישראל שוב הצליחה לעשות את הבלתי ייאמן השבוע, ואחרי ימים של לכידות חסרת תקדים, שלא נראתה פה מאז ימי סטלמך מול ברית המועצות, הצליחה שוב לאכזב, להכעיס ולפלג. זו תקופה רגישה וטעונה, כך שנדרש מאמץ חריג מאוד כדי לייצר שליליות ועוינות סביב הנבחרת הלאומית, ובכל זאת, כבוד לצוות המקצועי והניהולי על עוד שבוע מלא בוץ ורפש, ועוד בתקופה כל כך לא אופיינית, מלאת פרגון, שבה בניגוד להרגלנו אפילו לא חיפשנו את הלכלוכים, ובכל זאת הם הוטחו היישר בפרצופנו.

אין טעם להרחיב על האכזבה המקצועית והתוצאות החלשות, כי כאן בהחלט יש נסיבות מקלות של כושר משחק, אך עם זאת, לכולנו ברור שנבחרת שנמצאת ברגע האמת, וכולה דרוכה ומלאת מוטיבציה, ועדיין מפסידה לרומניה וקוסובו – אין מה לה לחפש ביורו.

אבל המבוכה המשמעותית יותר התחוללה בכלל מחוץ לדשא. זה התחיל עם ההחלטה להדיח מהסגל את שון וייסמן. לא היינו שם, לא שמענו מה נאמר ואיך נאמר, רק יודעים את העובדות: חזן ובניון החליטו שהם לא מבליגים. שהם לא סותמים אוזניים, אלא ממשיכים בקו הפדגוגי שאפיין אותם לאורך כל הקמפיין והותיר שחקנים בכירים בחוץ. ומה לעשות, להחלטות קשות יש מחיר, ובספורט התשובות פשוטות: אם ניצחת, יצאת גדול; הפסדת, ויצאת קטנוני. בסוף הפסדנו.

חשבנו שבזה נסתפק, תקרית משמעתית אחת וכמה קטילות מקצועיות, ומשם נוכל לחזור להתמקד בהגרלה ובנסיבות המופרכות שמעניקות לנו עוד ועוד סיכוי להעפיל, אבל אז הגיעה פרשת קארצב והביקורת של דודו דהאן.

באינסטינקט, היינו נגד דהאן. הוא לא צריך לקחת את זה אישית, אוהדי ספורט לא אוהבים סוכני שחקנים. זה עניין עקרוני. סוכנים מייצגים צד פחות נעים של המשחק (עסקי, אינטרסנטי), מרחיקים בין שחקנים לקבוצות, הופכים אותם למוצר שיווקי, ונתפסים כציניים וחמדנים. ההחלטה של דהאן לבקר את חזן על הייבוש של קארצב נעשתה מנקודת המבט הצרה שלו, ולא במחשבה על התמונה הגדולה, של טובת הנבחרת והכדורגל הישראלי. הביקורת של דהאן נעשתה בתזמון נוח עבורו, כשגם ככה חזן ובניון על הקרשים. זה נראה היה מוצדק, אבל מיותר. סתם חימום גזרה מצד סוכן לא פופולרי.

ואיכשהו, פתאום עברנו לצד שלו. כי מיד לאחר מכן הגיעה התגובה המתלהמת של שלומי ברזל – שאיים שמעתה לא יהיו שחקנים של דודו דהאן בנבחרת! – והפכה את התמונה. פתאום הסוכן נראה רק עוד איש מקצוע שעושה את עבודתו, ואילו הנבחרת היא הקטנונית והלוחמנית, עם הראייה הצרה, שלוקחת הכל לפסים אישיים.

נשאלת השאלה האם הסנקציות נגד דהאן התקבלו בכובד ראש, אחרי התייעצות ארוכה עם יו"ר ההתאחדות, המאמן והמנהל המקצועי, שלקחו ללב את הביקורת של הסוכן ולכן מיהרו לשוחח ולדון בעניין ולקבל החלטה עקרונית; או שמא זו החלטה של ברזל עצמו, שהוא בכלל ראש מערך ההסברה. כך או כך, מדובר בהכרזת חרם פרועה לחלוטין. אם סולומון או עבדה יחליטו לעבוד עם דהאן, הם לא יהיו בנבחרת כי הסוכן העז לבקר את ההתנהלות? אם ייצג שחקן שבכושר טוב, יעשו לו פרנציפ? האם נבחרת אמורה לייצג את הכדורגל הישראלי או שהיא הפכה למקור לסגירת חשבונות אישיים?

ובכלל, כל האווירה בקמפיין הזה הייתה של מלחמות אישיות, קרבות אגו, סימון שחקנים, עקרונות כוחניים, ודווקא בתקופה שבה הלך הרוח במדינה דורש לכידות וקור רוח, שוב התעוררה תחושה לא נעימה, כאילו הנבחרת הזו מרשה לאמוציות ומאבקי כוח לנהל אותה, והחלטות שנויות במחלוקת מתקבלות כשהדם עולה לראש.

ונניח שהיינו רוצים להתעקש ליישר שורות ולפרגן לנבחרת ולחשוב שבסך הכל כוונותיהם של אנשיה טובות, הלא הם רק רוצים מחויבות טוטאלית ומקצוענות – מיד לאחר מכן הגיע הציטוט המופרך של אלון חזן בשדה התעופה, שבעצם אומר שהוא מבין את דהאן, מתנצל שלא שיתף את קארצב ומסביר ש"כולם ישבו שם עם החם צוואר על הראש, אפילו לא ראיתי מי זה מי".

ברגע אחד כמובן כל הפאסון המקצועני יורד לטמיון. כל היומרות נראות מגוחכות. כל הדיבורים על שיקולים ענייניים הופכים לבדיחה. איך אפשר לסמוך על מאמן שאומר שהסתכל על שחקני הספסל ולא זיהה אותם בגלל כיסוי על פניהם? זה רציני? הוא שכח מי המחליפים שלו? אנחנו אמורים לקבל את ההסבר הזה? קמפיין שלם הם דורשים מחויבות ורצינות, מדברים על חיבור לעם ושאיפה להביא כבוד ונחת, ואז המאמן שולף הסבר שכונתי שכזה?

הכוונות של חזן ובניון טובות, אין ספק. אנחנו מאמינים שלפני הכל, הם קיוו לשקם את כבוד הנבחרת, לגרום גאווה, להחזיר את אמון הקהל. אם נניח לרגע לתוצאות ולהפסדים, הרי שגם במטרה המרכזית שלהם, הם נכשלו.