אלה שבאים מהכדורגל, מדברים כפי שהם מדברים – אותה שפה, אותה טרמינולוגיה, לא חשוב נושא השיחה, הכדורגל מייצר שפת דיבור שמשרתת את דובריה בכל אשר יפנו. גם אוחנה דיבר כך כל עוד היה בתחום – אם כי הייתה לו אוזן טובה לקלישאות. גם כשאמר אחת כזו, מיד סייג ונתן להבין שהוא יודע שמדובר בקלישאה – אבל עכשיו אוחנה כבר לא בתחום. זה כבר לא כדורגל איפה שהוא נמצא עכשיו.
אוחנה בא לבית"ר בשמו של תהליך פוליטי-חברתי שנועד להחזיר אותה לידיים של אלה שהיא שייכת להם ונלקחה מהם. הוא בא כדי למקם אותה איפה שהיא צריכה להיות, איפה שהייתה בעבר. זה סיפור שצריך להוציא אותו מהקונטקסט הצר של הענף ולבחון אותו בהקשרים קצת יותר רחבים. זה מקרה חלוצי, בודד לפי שעה, שבו הימין המסורתי פונה לימין הקנאי ומסביר לו מה הם חוקי המשחק. אני לא מכיר עוד תחום שבו התהליך הזה מתבצע. אני לא רואה ימין מסורתי לוקח על עצמו להבהיר לימין הפנאטי למה בכל זאת הוא מחויב למרות היותו ימין. רובי ריבלין עושה את זה. רובי התחיל בבית"ר ירושלים, עכשיו הוא במשכן הנשיא. ריבלין ואוחנה, שניהם מובילים את התהליך, מה יותר בית"רי מזה.
לכן אני חושב שאוחנה דיבר באותה מסיבת עיתונאים כפי שדיבר. ראש אחר, שפה אחרת, נקודת השקפה אחרת, הרבה יותר רחבה. אוחנה מבין איפה הוא עומד ומה מוטל עליו לעשות. הוא האדם שראוי להימצא בפוזיציה הסבוכה הזאת, שכולם בורחים ממנה כמו מאש.
אף שחקן ישראלי לא מזוהה עם מועדון כפי שאוחנה מזוהה עם בית"ר: לא ברדה, לא נמני, לא ברקוביץ', לא סיני. אף אחד. מוטל'ה לא היה מזוהה עם נתניה כמו שאוחנה מזוהה עם בית"ר. זה לא קשור לתארים או לכך שאף פעם לא שיחק בקבוצה אחרת בארץ: עלה איתה מהארצית ללאומית בגיל נוער; הביא לה אליפויות, סגנויות וגביעי מדינה, חזר מאירופה כדי להעלות אותה מהארצית ללאומית, לקח איתה עוד אליפות כבר בשנה הראשונה ואחר כך עוד אחת ועוד אחת. זה צריך להספיק, מה שמניתי כאן, אבל זה לא רק זה. אוחנה נתן לבית"ר תחת של אלופה. הוא נמצא במרכזם של שני העשורים הכי טובים בתולדות המועדון, עשורים שכל הקהל שלו כמה לכך שיחזרו כבר. אוחנה הוציא את בית"ר מימק"א ושם אותה בטדי.
מימר, אוחנה וטביב. האם כוכב העבר יביא שינוי? (דני מרון)
יש לנו די הרבה שנות בית"ר, אנחנו כבר מכירים אותה מספיק טוב כדי להריח מתי מגיע "זמן בית"ר". היא נבנית לאט, בהדרגה, בלי שאף אחד שם לב ואז מתפוצצת. אין לדעת מתי זה יקרה אבל צריך להיות ערים לסימנים, הם מעידים, וכשזה קורה ביתר עוברת כמו סופת הוריקן ונעלמת אבל כל אחד יודע שבית"ר תחזור. מתישהו היא תחזור. ככה זה תמיד איתם.
אני שם לב לסגל שהתקבץ שם בשנים אחרונות ומביא בחשבון מה שכבר קורה להם ומה עוד יקרה להם כשבית"ר תיגע בהם, כשהרוח של בית"ר תנשוף בעורפם. אני שם לב שסוף-סוף מישהו שמבין הניח יד על הברזילאי הזה מסכנין. עכשיו הוא בבית"ר. ז'אורז'יניו בבית"ר, איך לא חשבתי על זה. הוא יהיה שם מה שפישונט היה. גם במקרה של פישונט, אוחנה היה בסביבה כדי לקלוט אותו. כשאוחנה לצדו – הרוח של בית"ר העיפה את פישונט למחוזות של יכולת שלא היה לו מושג שהיא קיימת בו.
בית"ר עושה לשחקניה מה שאף קבוצה לא עושה לשחקניה שלה. אין לדעת מה בדיוק הדבר הזה, רק ברור שהוא קיים. לכל הקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי יש קהלים ססגוניים, רעשניים ודוחפים, אבל רק בבית"ר השחקנים באמת נדחפים. אני מתקשה לזכור שחקן אחד ששיחק בבית"ר, לא חשוב באיזו תקופה, שלא הפיק מעצמו את הכי טוב שיש לו. צריך לשאול את עידן ורד ושלומי אזולאי מה קרה להם בבית"ר ולא קרה להם במקום אחר. אני לא הייתי קונה מבית"ר שחקן אחד עד שהייתי מבין מה היא נתנה לו שהפך אותו לכזה. ראיתי את עומר אצילי בבית"ר, אני סקרן לראות מה יקרה לו במכבי תל אביב ואני מוכן לגרוע מכל.
מספר 11 האגדי. זיכרונות עבר (דני מרון)
לא צריך לקרות הרבה כדי שכל הצ'יפים יפלו במקומם ובית"ר תשטוף. זה יקרה תחת אוחנה. לא מיד. זה יימשך שנתיים-שלוש אבל התהליך יורגש. יורגש מספיק כדי שהקהל המסורתי שלה, שנטש, יתחיל לחזור. כל אלה שתפסו מרחק.
אני שומע אומדנים שציבור אוהדי בית"ר בכל רחבי הארץ מקיף כמה מאות אלפי בני אדם. ביחס למאות האלפים המספרים של "לה פמיליה" הם אכן קומץ. כמה הם שם, 3,000? 4,000? אבל זה לא מה שקורה ביציעים. הקומץ לא נוטש. הוא מגיע למשחקים וביציעים הוא 50%. לך תסתום את הפה ל-50% אחוז מהקהל שלך.
טביב יצטרך יום אחד לקבל קרדיט על פועלו בבית"ר. אין מנוס. לה פמיליה נוסד ב-2005. אוחנה בדיוק התנתק מבית"ר. טביב עוד לא היה שם. טביב קיבל את בית"ר עם לה פמיליה. הוא עמד מולם, כבר עשה את העבודה המלוכלכת. אוחנה לא צריך להתלכלך, רק להמשיך את מה שטביב התחיל ולעשות זאת בדרך שלו. אוחנה מביא איתו מה שלטביב אף פעם לא היה. לטביב היה אומץ אבל לא סמכות. אוחנה מביא סמכות.
לה פמיליה. האם הבוס החדש ימתן אותם? (דני מרון)
ברגע שאוחנה יתחיל להחזיר ליציעים את הקהל המסורתי, הקהל שלו (זה הקהל שנשא אותו על הכתפיים באליפות הראשונה, לא תמצא שם חברי לה פמיליה), כשהפרופורציות ביציעים יתחילו להשתנות, אז לה פמיליה יאיימו פחות. אז אפשר כבר לגעת בהם, להכפיף אותם, לסלק אם צריך.
רק אוחנה יכול לעמוד מול הג'נטלמנים של לה פמיליה, ולומר להם בנחת: "אני בית"ר, לא אתם. תרצו להצטרף? בבקשה, אלה הם הכללים, תחתמו כאן למטה בבקשה, אפשר גם בראשי תיבות. אני רק מבקש לשים לב לסעיף הראשון, תתעכבו עליו. כך כתוב בו, אני מקריא בקול רם: בית"ר פתוחה לכל אחד, כל אחד יכול לשחק כאן ואני מתכוון לכל אחד".
גם ערבי?
"בעיקר ערבי. ואם אנחנו כבר מדברים על ערבי, אז הנה הערבי שהבאתי לכם, רק כדי שתתרשמו. אתם תאהבו אותו, אני מבטיח לכם, אנחנו ניגע בערבי כמו שאנחנו נוגעים בכל שחקן ותראו מה הוא ייתן לנו. הערבי מברזל, נותן תחת כמו שאף יהודי לא נותן. אני יודע, שיחקתי איתם, אימנתי אותם, אני יודע ממה הם עשויים. ערבי ייהרג בשביל בית"ר. תנו לו שירגיש כאן בבית, תראו מה הוא יחזיר".
יגידו לו: "תביא, אלי. אם אתה אומר, נראה אותו… איזה לב, תראו מה הוא נותן. צדקת אלי, תודה אלי, איפה היית עד עכשיו".
מה דעתך על הכתבה?