אין ספק שחלו שינויים מסוימים בכדורגל המודרני, בהשוואה לזה שהיה למשל בשנות ה-50. תחושתי היא שלעתים ישנה הפרזה כאשר מדברים על "ההתקדמות הגדולה מאד" שידע המשחק הפופולארי בשנים האחרונות.
היום, כאשר קבוצה או נבחרת שומרת על הכדור ושולטת בו – קוראים לכך "הנעת כדור". ההתפעלות מאותה הנעת כדור נובעת מהצורך בטכניקה גבוהה, למרות שהנעת הכדור אינה המטרה, אלא רק האמצעי להגיע דרכה להבקעת שער. אבל האם "הנעת כדור", שהפכה למושג שבו מרבים להשתמש, מחדשת משהו במשחק הכדורגל? ודאי שלא.
אפילו אני זוכר את הימים שבהם מאמני הכדורגל דרשו מהשחקנים להכתיב את הקצב באמצעות פסים. כן, פעם קראו לכך פסים. מסירות מרגל לרגל, שלא פעם הכניסו את שחקני היריב "למשולשים". מרבית הקבוצות הטובות בישראל של שנות ה-50 השתמשו באותם פסים, שהיום רק נקראים בשם אחר: הנעת כדור.
"פעם קראו לזה פסים מרגל לרגל. היום זו הנעת כדור" (אודי ציטיאט)
כך גם "הסיפור הגדול" של משחק מאורגן ומבוקר עם מקסימום שחקנים בהגנה, המבוסס על התקפות מעבר. התקפות המושתתות על פריצות מהירות של חלוץ או חלוצים. משחק כזה הוא נישקן של הקבוצות החלשות יותר, אלה המתגוננת עם מקסימום שחקנים, ומנסות לעקוץ במתפרצת. האם התגוננות כזו מחדשת משהו? לא ולא. פעם קראנו לזה בונקר.
בנבחרת ישראל של ראשית שנות ה-50 הבונקר היה שם מפתח, שהתבסס על שליחת כדורים לעברו של החלוץ המרכזי שייע גלזר. מהירותו וכוח הפריצה שלו הם שסייעו לנבחרת להבקיע. היום שימוש במילה בונקר הוא כמעט מעליב. אבל בונקר הוא בונקר, ולא משנה אם קוראים לו בשם אחר.
הנה, כי כן נתתי שתי דוגמאות לכך שגם היום, בכדורגל המודרני, הנשק שהזכרתי הוא אותו נשק – רק שמתביישים להשאיר לו את שמו הישן, למרות ששינוי שם המותג אינו משנה את מהותו.
הנשק הוא אותו נשק. רק שמתביישים לקרוא לו בונקר (אודי ציטיאט)
מה דעתך על הכתבה?